בחולון ובבת ים גרות אלפי משפחות ממוצא פרסי, רבות מהן עלו לישראל בסמוך למהפכה האיראנית של 1979 והשתכנו בשכונות נאות רחל, נאות שושנים וקריית שרת. בני העדה בנו באיזור חיי קהילה עשירים ותוססים, עמותות חסד, פעילויות בחגים ואף גופי תקשורת כמו תחנת הרדיו ועיתון שמופץ בכל הארץ.

פנחסי. "יש לנו ילד בן שנתיים שאני חולם להראות לו יום אחד את איראן שלי" | צילום: קובי קואנקס

כמאל פנחסי (55) הוא המוציא לאור של העיתון 'שהיאד' ('לזכר המלך') בשפה הפרסית, והשבוע הוא ערך בפעם השביעית את יריד הספרים הפרסי, אירוע שמושך יוצאי פרס מכל הארץ ל'מדיטק חולון', לכנס חגיגי של ספרים, עיתונים ושירה בשפה הפרסית שכולו שיר הלל למולדת אליה הם מתגעגעים.

"מלאים בזכרונות טובים"

אביו של פנחסי עלה לארץ הרבה לפני המהפכה, כשהיה בן 18. הוא התגייס לצה"ל אבל בעקבות פציעה, ולטענתו מאחר שלא קיבל טיפול ראוי מצד הרשויות, הוא החליט לחזור לאיראן. לימים הוא התחתן והקים משפחה, אך המציאות הדתית־פוליטית אילצה אותו לשוב לישראל.

לכמאל מלאו אז 15 שנים. אביו, שכבר היה בעל חברת קייטרינג גדולה, נשאר באיראן על מנת למכור את רכוש המשפחה. אך כשפרצה המלחמה עם עיראק הבין כי אין לו עוד זמן רב, מסר את רוב הציוד בחינם ונמלט לישראל בסיוע של פוליטיקאים וגנרלים שעימם היה מיודד.

"באותה תקופה הקשרים הפוליטיים שלו היו לרעתו כי חיפשו את כל מי שקשור לממשל, אבל הם לפחות סייעו לו להימלט. התיישבנו בשכונת נאות רחל בחולון שבזמנו נראתה כמו איראן הקטנה, היו כאן המון עולים ואף אחד לא ממש ידע איך להתמודד איתם.

"בניגוד לעליות אחרות, לעלייה מאירן היה מוניטין של עלייה עשירה, חשבו שאנחנו אנשים שיודעים להסתדר לבד אבל זה לא היה נכון. לא קיבלנו את התמיכה הכלכלית והנפשית שהיינו צריכים. היו המון קשיים ועד היום יש. אני זוכר את שכניי בחולון שהחליטו לשוב לאיראן. עבור חלקם, ארץ הקודש הייתה רחוקה ממה שהם דמיינו בחלומות שלהם".

אתה יודע מה עלה בגורל אלה שעזבו?
"לא ממש. חלק בסופו של דבר היגרו לארצות הברית או לאירופה, אבל יש לי חבר שלא ראה את אביו 30 שנה עד שהאב נפטר בודד באיראן. כל משפחתו נשארה בארץ, אבל הוא לא הצליח להתרגל והעדיף לחזור לשם".

החיבור העז למולדת נשמר בעיקר כיוון שהעולים מאיראן חיו בה בתקופה שונה לחלוטין. "איראן היתה גן עדן עבורנו, חיינו שם טוב, בשלום ובאחווה. הכל השתנה ברגע אחד ואז נמלטנו משם, לכן רובנו מלאים בזיכרונות טובים משם וכמובן חולמים לחזור לבקר".

רבים מתושבי העיר עדיין שומרים על קשר עם בני משפחה מאיראן. ר' המשרת כחייל בקבע משוחח עם הוריו המבוגרים באמצעות הרשתות החברתיות, הם יודעים שהוא משרת בצבא אך מקפידים שלא להזכיר זאת בשיחות ביניהם.

"הם מוצאים דרכים לשאול אותי על המשפחה ועל הצבא בלי באמת להזכיר את העובדה שאנחנו חיים בישראל ושאני משרת בצה"ל. אין מצב שהם יעלו לארץ כי טוב להם באיראן, הם מאושרים, אני ואחותי גרים בישראל אבל עבורם איראן היא הבית. הרבה אנשים לא מבינים שלאיראנים אין שום דבר נגד יהודים, הסוגיה היא נגד הממשל והציונות".

פנחסי, השבוע ביריד | צילום: קובי קואנקס

החיבור עם העם האיראני לא מסתכם רק בקשר משפחתי, פנחסי מספר כי פרסים רבים בחולון שומרים על קשר גם עם חבריהם המוסלמים שחיים באיראן. "מה שמציגים לישראלים שונה מאוד מהמציאות. רוב חבריי מאיראן הם בכלל לא יהודים. היהודים באיראן יותר 'עתיקים', מסורתיים, הם חוששים מרשתות חברתיות וחשיפה ורק הצעירים מעיזים לחשוף את עצמם. המבוגרים ממש נמנעים מזה".

אתה אומר שיש לך קשר עם אנשים איראנים מוסלמים?
"בוודאי. הם רואים בנו מיני ארצות הברית, צעירים רבים צמאים לקבל מידע על ישראל וחולמים לבקר כאן. יש שם פעילויות חברתיות ואפילו גורמים שמנסים לקדם ידידות בין איראן לישראל. אבל מצד שני, יש שם המון תעמולה נגד ישראל ומגיל צעיר מחנכים אותם שאנחנו האויב.

צריך להבין שבאיראן יש פער ענק בין המעמדות, חיי פאר לצד עוני מחפיר, טכנולוגיה מתקדמת לצד בורות קשה. ברור שהחיים שם לא גיהינום כמו בסוריה, אבל אין שם חופש, הם חיים בכלוב מזהב.

"בעבר היו לי מאות חברים, קשרי ידידות של ממש אך בשנים האחרונות צמצמתי את זה כיוון שהיחסים בין ישראל לאיראן קשים ואתה כבר לא יודע מי נמצא מאחורי המקלדת ומה האינטרסים שלו. איראנים היו בעבר עם של נתינה, חמלה ואחווה אבל השינויים שחלו במולדת שלנו שינו את כולם, הרבה מהם הפכו לאינטרסנטים, אגואיסטים וחשדנים.

"לפני מספר שנים היתה התקפה של האקרים איראנים על כל החיבורים בין איראן לישראל. אנשי אקדמיה, תקשורת ועמותות בישראל היו חשופים להתקפה, לי באופן אישי הורידו את האתרים, פגעו בעיתון ומחקו חשבונות פייסבוק.

האירוע הזה מאוד ערער אותי, קיבלתי סיוע ממערך הסייבר הלאומי, מגורמים מהצבא ומגוגל על מנת לשחזר את החומרים אבל הקושי היה עצום. לא האמנתי שהעם שאני אוהב ומתגעגע אליו מסוגל לעולל לי את זה, הראו לי מסמכים של הממשל שהורה להפיל את האתרים שלי ואתרים דומים, זמן קצר לאחר מכן קיבלתי התקף לב, השבר היה גדול מדי".

היריד, השבוע. שומרים על השפה והמנהגים | צילום: קובי קואנקס

"כך מקובל אצלנו"
בימים אלו פנחסי מרצה על איראן ומוציא לאור ספרים וכתבות בשפה הפרסית. הוא עוקב מקרוב אחר היחסים המתוחים בין ארץ מולדתו לישראל ומביט בהם בדאגה. "אני ממש חושש מהיום שתפרוץ מלחמה בין המדינות. ראשית, אני לא חושב שזה יביא לפתרון ושנית, אני גם חושש שלעולם לא אזכה לבקר באיראן".

את החלום לבקר באיראן פנחסי חולק עם עולים נוספים, לכן אין זה פלא שהם מקפידים לשמר את המסורת, השפה והמנהגים מבית אב ואף משתדלים להשתדך בתוך הקהילה. פנחסי לעומת זאת, החליט לשבור מוסכמות והתחתן עם צעירה צברית. "כל חיי חלמתי להתחתן עם פרסייה טובה, כך מקובל אצלנו. יש לי בית דפוס ועד לפני כמה שנים כל הזמנה לחתונה פרסית היתה בפרסית, כי ברור ששני הצדדים מכירים את השפה.

"בשנים האחרונות חל שינוי, בני העדה נפתחו יותר ויש יותר ויותר חתונות עם עדות אחרות. אני באופן אישי התחתנתי עם צברית לפני מספר שנים ואין ספק שאשתי שרון היא המתנה הכי גדולה שלי. היא מסייעת לי לנהל את העסק ויש לנו ילד בן שנתיים שאני חולם להראות לו יום אחד את איראן שלי, את הארץ שאני זוכר מילדות וכה אוהב".