הסופרים הצעירים. חולמים וכותבים | צילום המחשה: shutterstock

   

לאקי

סופרת: מיה טליאנסקי תלמידת ביה"ס 'נחשונים'

נולדתי ברחוב...

היה חשוך ולא ידעתי איפה אני. הרגשתי ריח נעים והרמתי את הראש. ראיתי מולי פרח יפה וניחשתי שהריח בא ממנו. פתאום משהו כבד נפל עלי, זו הייתה אבן. הרמתי את הראש וראיתי ילד ובידו אבן, הוא הסתכל עלי וידעתי שהוא עומד לזרוק עלי גם את האבן השנייה. כך גיליתי מהו הריח של שנאה.

למזלי הגיע ילד אחר ואמר: "עזוב אותו! מה אתה לא רואה שזה גור קטן?!", הילדים הלכו ואני נרדמתי. כשהתעוררתי ראיתי ילדה ואישה שהסתכלו עלי. הילדה אמרה: "אמא תראי! הוא לא מת, הוא ישן! בואי ניקח אותו!!!" היא ליטפה אותי והסתכלה במבט מתחנן באמה.

האישה ענתה: "אני מצטערת, זואי, יש לנו מלא חיות בבית. אבל לא נעזוב אותו, נביא אותו לצער בעלי חיים ושם ימצאו לו בית ". היא שוב ליטפה אותי. כך גיליתי מהו הריח של דאגה.

הן לקחו אותי, נכנסנו לתוך קופסא מוזרה עם גלגלים ונסענו. כשהגענו האימא מסרה אותי  לאישה שכנראה עבדה שם. האישה הכניסה אותי לתוך כלוב כאילו הייתי ציפור, לא אהבתי את זה אבל אף אחד לא שאל אותי. האמת, המקום הזה היה בסדר. נתנו לי אוכל ומים אבל ראיתי אנשים שבאים ואחר כך עוזבים עם כלבים וחתולים. ידעתי שזה אומר שהכלבים והחתולים האלה הולכים הביתה.

קינאתי בהם כי גם אני רציתי בית ומשפחה. לפעמים האנשים האלה היו ניגשים גם אלי. הם הסתכלו במבט בוחן ואמרו: "לא, הכלב הזה לא מתאים. הוא לבן ויתלכלך מהר" או: "הוא קטן מדי. לא יוכל לשמור לנו על הבית". התחלתי לאבד תקווה. חשבתי על העתיד שלי ולא האמנתי שמישהו ירצה לקחת אותי. חשבתי שאשאר פה לנצח בודד וכלוא. לא מספיק טוב לאף אחד.

יום אחד הגיעה משפחה אבא, אמא וילד. הילד אמר לאבא: "איזה חמוד! בואו ניקח אותו!" האבא הסכים. התחלתי לקפוץ ולכשכש בזנב מרוב שמחה. ואז האמא אמרה: "תקשיבו, אני בכל זאת מעדיפה לקחת כלב עם תעודות, כלב גזעי, לא אחד מפה". אני רציתי להגיד להם: "אני גם כלב טוב! ולמרות שאין לי תעודות אני אוהב אתכם, אני אהיה לכם חבר נאמן!!!!", אבל הם הלכו. כך הכרתי ריח של אכזבה.

הרגשתי בודד יותר מתמיד. הימים עברו והם היו דומים אחד לשני. ואז יום המזל שלי הגיע. באו בחור ובחורה. הם נכנסו ועצרו לידי. הבחורה אמרה: "הנה תראה, בדיוק אותו חיפשנו". אני התחלתי להתרגש ולדאוג שהבחור לא ירצה אותי, הלב שלי דפק מהר וחזק, הרגשתי כאילו עברו שעות עד שהבחור ענה: "יאללה, נראה לי מצאנו חבר חדש". הפסקתי לנשום. לא האמנתי שזה קורה לי באמת!

אחרי זמן מה מצאתי את עצמי בידיה של הבחורה בתוך קופסת גלגלים רק שהפעם היה לזה ריח של אהבה. נכנסנו לאחד הבתים ובקופסא קטנה עלינו למעלה. לא הבנתי איך זה קרה כי לדעתי לקופסא הזאת לא היו הגלגלים. מוזר! כאשר נפתחה הדלת גיליתי מהו הריח האהוב עלי: ריח של בית. נכנסנו ואז קרתה לי תאונה קטנה: מרוב התרגשות עשיתי פיפי על השטיח, אבל הם לא כעסו עלי.

בלילה היה לי סיוט! חלמתי שאני עדיין מחכה לאימוץ ואף אחד לא בא. והפעם אני הייתי שם לגמרי לבד. את כל הכלבים והחתולים שהיו שם יחד איתי כבר לקחו. והיה שקט מאוד ונורא מפחיד. כשהתעוררתי לידי הייתה הבחורה. היא ליטפה אותי ואמרה: "לאקי, תתעורר! אתה חולם חלום רע, אתה  מיילל. בוא, הכל טוב עכשיו!"

לקריאת שאר הסיפורים שהתפרסמו >>>

הסיפור הקצר של אביב דיין מ'ראשונים'

הסיפור הקצר של מאיה לוי מביה"ס 'נחשונים'

 הסיפור הקצר של ליאור אשכנזי מביה"ס 'דוד אלעזר'

הסיפור הקצר של טוהר לביא מביה"ס 'עקיבא'

הסיפור הקצר של דיאנה נקונצ'ני מביה"ס 'בן-גוריון'

הסיפור הקצר של מאיה לרין מביה"ס 'הנשיא'

הסיפור הקצר של נטע ברוכים מביה"ס 'עקיבא'

הסיפור הקצר של אופק גבריאל מביה"ס 'דוד אלעזר'

"תחרות הסיפור הקצר" הנערכת השנה בבת ים לראשונה, היא פרי שיתוף הפעולה של  אגף החינוך, משרד החינוך, אגף תרבות והספרייה העירונית "התרבוטק". בתחרות השתתפו כיתות ה-ו מכל בתי הספר היסודיים בעיר, כל תלמיד התבקש לעמוד בקריטריונים הבאים: לכתוב בין 250-350 מילה בעברית, ולשלב בסיפור חמש מתוך שבע המילים הבאות: עתיד, ספר, חלום, שטיח, כסף, שמחה ודלת.

הסיפורים הקצרים עברו לסינון ראשוני של רכזות השפה בבתי הספר, ולאחר מכן הועברו לוועדה מקצועית, שכללה אנשי חינוך וספר, שבחרה עשרה סיפורים.

ביום ג', 28.5 בשעה 19:30 יתקיים ערב חגיגי שבו יוקראו הסיפורים הנבחרים בפני קהל. המקריאים יהיו תלמידי מגמת תיאטרון מתיכון שז"ר.