ביום הראשון של חודש מאי הלך אמנון נגר לעולמו, לאחר מאבק ממושך בסרטן. הוא היה אחד מהמצילים האהובים והמפורסמים בבת ים והבשורה המרה על מותו היכתה בהלם את משפחתו, חבריו הרבים ואת תושבי העיר, אשר הרבו להגיע לחופים שנגר ז"ל הפך לחלק בלתי נפרד מהם.

אמנון וזהבה בימים יפים | צילום: פרטי

"אמנון היה דוגמה לאנשים אחרים", מספרת בדמעות אלמנתו, זהבה. "עכשיו יצא מפה בחור צעיר שסיפר לי שהוא חייב את שיקומו וחייו לאמנון ששימש לו דמות אב. הוא היה נער מופרע כזה שהסתובב המון בים, ואמנון דיבר על לבו ועזר לו לחזור למוטב".

"זוגיות מדהימה" 

אמנון הותיר אחריו גם שלוש בנות, לילך, קרן ונופר וחמישה נכדים. "חשוב לדעת שאותו בחור לא היה היחיד שאמנון עזר לו", ממשיכה זהבה. "תחילה הוא היה מעלה אותם לסוכה ומכין להם ארוחה, והוא ידע איך לדבר איתם. הם הקשיבו לו. כך גם הבחור הזה, שהסתבך מעט עם החוק, גם באמצע הלילה אמו היתה מתקשרת לאמנון ומבקשת ממנו להגיע לתחנת המשטרה ולחלץ אותו. אמנון לא היה מהסס ומגיע. היום הבחור הזה הוא עצמאי, בעל עסק עם לא מעט עובדים".

בתו הבכורה, לילך, מוסיפה: "לעתים הוא היה מלמד אותם גם את רזי המקצוע שלו, והיה מצליח לארגן את זה ככה שיעסיקו אותם במשך חודשי הקיץ, ובעצם על ידי כך הוא היה מסייע להם כלכלית".

למעלה מ־25 שנה עבד נגר כמציל, מתוכן בעשר השנים האחרונות בסוכה בחוף סלע ג'. "הוא היה איש של ים, שם גם היכרתי אותו" משתפת זהבה. "הייתי בת 16 והוא בן 23, היינו נשואים 38 שנים והייתה לנו זוגיות מדהימה".

"הוא שיגע אותה והיה המעריץ מספר אחד שלה", מספרת בהתרגשות קרן בתו האמצעית. "אך מסתבר שהמעריצים הרבים היו דווקא לאמנון", מוסיפה זהבה. "בשבעה שלו, אנשים לא הפסיקו להגיע ולספר סיפורים על כמה שהוא עזר להם. אם זה בנושאי בירוקרטיה וקשריו בעירייה, אם זה לנוער בסיכון ואם זה במסגרת עבודתו כמציל, אם מישהו איבד תותבות או משקפיים בים הוא ישר היה צולל ועוזר לחפש". 

זהבה והבנות לילך, קרן ונופר. "נכנס ללב של כולם" | צילום: קובי קואנקס

עוד מספרות בנות המשפחה, "הוא היה מכין ארוחות לכל החוף ואנשים היו עולים אליו לסוכה, מאחרון הילדים והקשישים ועד לראש העירייה. אצלו כולם היו שווים בין שווים. וככה בעצם הוא בנה את המעמד שלו כמציל. בעזרת היחס הטוב שהוא נתן לזולת, הציבור היה קשוב לו ולא ביטל אותו".

"היה לנו אבא נהדר שנתן לנו חינוך מדהים", מוסיפות בנותיו. "תמיד דאג לנו והתגאה בנו ובהישגים שלנו. גם אי־אפשר היה לברוח ממנו, אם הייתי הולכת לחוף אחר לדוגמה, אז ישר היו כורזים לי 'הבת של אמנון!', ואבא שאל אם אני שותה מספיק מים".

עבודת המציל, כידוע, נמשכת רק כשישה חודשים בשנה, אבל נגר היה מגיע לחוף גם במהלך החורף, משחק מטקות או יושב בסוכה. "באחת הפעמים", משתפת זהבה, "הוא שיחק מטקות וראה שמישהו עומד לטבוע בים. הוא לא חשב פעמיים, צלל אחריו והציל אותו. כזה הוא היה, תמיד נותן מעצמו למען אחרים, מרכז כל התקהלות, שתמיד רצו בקרבתו".

"להסתובב איתו בטיילת זה היה כמו לטייל עם סלב", נזכרת לילך. "לא היה רגע שלא היו עוצרים אותנו או נותנים לו חיבוק, נשיקה, מילה, שלום. תמיד הוא היה מספר לנו מי זה כל אחד. והיה כיף כשהוא היה מציג אותנו, בגאווה. כך גם עם הנכדות, הבנות שלי, ששאלו אותי עכשיו 'מי יקח אותנו עכשיו בחסקה?'".

"הבור הולך ונפער"

בינואר 2018 חש נגר ברע וזהבה שכנעה אותו ללכת להיבדק במיון. מבדיקה לבדיקה הסתמן כי לאמנון היה גידול סרטני בראש. "כמובן שמיד התחלנו טיפולים. הוא עוד היה נוסע על הטוסטוס להקרנות, חוזר משם והולך לעבודה. כזה איש חזק, חסון וספורטיבי הוא היה", משתפת זהבה בדמעות, "היינו מאוד אופטימיים. אין פרופסור שלא היינו אצלו, אך המחלה נטלה ממנו את הכוחות, עד שלבסוף נטלה ממנו הכול".

זהבה אשר בעצמה גדלה בבת ים ובמקצועה משמשת מורה בבית ספר 'ראשונים' בעיר, קיצצה את משרתה לצורך הטיפול בבעלה, והיא מספרת שהיא לפחות מתנחמת בתקופה שבה בילו יחד. "טיילנו המון, היינו רגילים לעשות הכול יחד, במיוחד בחודשי החורף - לוקחים טיסה ליעד קרוב או לאילת ומבלים כל סופ"ש במקום אחר. אפילו עובדי המלון באילת שהיינו מבלים בו הגיעו ללוויה, להשתתף בצערנו. כזה הוא היה, איש אהוב על כולם, נכנס ללב של כולם וידע לדבר תמיד בגובה העיניים עם כולם".

אמנון נגר ז"ל ואשתו זהבה | צילום: פרטי

אחד מחבריו הקרובים הוא ראש העירייה לשעבר שלומי לחיאני, אשר סיפר שהוא כואב מאוד את מות חברו הטוב. "שלומי ואמנון היו עושים כל בוקר צעידה יחד, אחר כך עולים הביתה לשחק שש־בש ולריב בצחוק מי יותר טוב", אומרת זהבה. "היו לנו עוד הרבה תוכניות יחד, וכשהוא הגיע לגיל פנסיה גם יכולנו להרשות לעצמנו. הבנות כבר גדלו, רצינו עוד ליהנות מהחיים יחד - וזה נלקח מאיתנו. אנשים לא מאמינים שהשבוע ספרנו כבר חודש מאז הלוויה, אבל אני אומרת שאצלנו הבור רק הולך ונפער".

"חברים מספרים שהים כבר לא אותו הים ללא אמנון", מסכמות הבנות, "הם היו רגילים להגיע רק לחוף שלו, לשמוע את השירים שלו, ואת השירה שלו כי הוא אהב לשיר, ולעלות לסוכה שלו שקראו לה בצחוק 'סוכת תמחוי'. כל זה לא יחזור עוד, גם אנחנו לא יודעות מתי נאזור את האומץ ללכת שוב לים, בלי אמנון".