שיא החורף כבר כאן, וכך גם המחלות שהוא מביא עימו שמתפשטות במהירות וגורמות לתחלואה גבוהה בקרב האוכלוסייה, עד שכמעט בכל בית ובכל מסגרת של לימודים ועבודה אנשים נעדרים בשל שפעת או מחלות ויראליות וזיהומיות. חלקם אף מוצאים עצמם מגיעים לחדרי המיון העמוסים לעייפה.

"במצב כזה נעשות טעויות" | המחשה: Shutterstock

על פי נתוני משרד הבריאות, בשבוע האחרון נצפתה ירידה באחוז הביקורים במחלקות מיון פנימי ומיון ילדים בשל שפעת ודלקת ריאותאחד הסיבוכים הנפוצים של מחלת השפעת. אחוז הביקורים במיון פנימי מצוי עדיין מעל לממוצע הרב־שנתי, ולעומת זאת, אחוז הביקורים במיון ילדים מצוי כעת מתחת לממוצע הרב־שנתי.

במרכז הרפואי 'אסף הרופא' ע"ש שמיר, מדווחים על עומס גדול בתקופה זו של השנה. במרכז הרפואי 'וולפסון' גם כן מדווחים על עומס, ובמרכז הרפואי 'קפלן' לעומת זאת אין עומס קשה, וזאת בשל העובדה שתושבי אשדוד והסביבה שהיו מגיעים ל'קפלן', החלו לפנות למיון 'אסותא' אשדוד, וכך פחת הלחץ ב'קפלן'.

מנהלת המחלקה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי ע"ש שמיר, ויו"ר האיגוד למחלות זיהומיות בישראל, פרופ' מירי וינברגר, אומרת השבוע שקובעי המדיניות צריכים לשנות את סדרי העדיפויות ולהתחיל להשקיע ברפואה הציבורית את ההשקעות הנחוצות.

"כרגע, אם אנחנו משווים את עצמנו לאירופה, אנחנו בגירעון שוטף של עשרה מיליארד שקלים, ואנחנו מדברים על עשרות שנים של הזנחה", אומרת פרופ' וינברגר. "יש אמנה, או שאנחנו חושבים שיש אמנה, בין האזרחים ובין קובעי המדיניות והממשלה, שידאגו לביטחון ולבריאות ולחינוך, אבל נושא הבריאות הוזנח מאוד במשך השנים האחרונות ולכן הגענו למצב שהרפואה הציבורית בקריסה. זה יוצר עומסי ענק במחלקות הפנימיות".

פרופ' וינברגר | צילום: דוברות 'אסף הרופא'

"מישהו צריך לתת דין וחשבון מדוע אזרחים צריכים לשכב במסדרונות שנראים כמו מחנות פליטים", היא אומרת, ומוסיפה: "מגיע להם שיכבדו אותם כבני אדם ולא ירמסו את כבודם ופרטיותם".

וינברגר נחרצת במיוחד כאשר היא מדברת על זכויות החולים. "חוק זכויות החולה נרמס כרגע כל השנה, ובחורפים הקשים הוא נרמס יותר", היא אומרת. "אנחנו בעיצומה של מגפת שפעת, והמשמעות שלה היא שאנשים מבוגרים יוצאים מאיזון מחלות הרקע שלהם, ומגיעים לבתי החולים עם אי־ספיקת לב או התגברות מחלת הריאות או דלקת ריאות, ולכן המחלקות הפנימיות מלאות בתפוסות שהן הרבה הרבה מעל ל־100 אחוז, ויש מקומות שזה מגיע גם ל־180 ו־200 תפוסה.

המשמעות היא שחולים מאושפזים בחדרי תרופות ובמטבח ובמסדרונות ובמקומות לא ראויים מהסוג הזה, כאשר הצוות הרפואי שמטפל בהם לא משתנה בגודלו ולא מותאם כבר מספר עשורים".

פרופ' וינברגר מסבירה שהרופאים ממש נשכבים על הגדר ומקריבים את בריאותם שלהם כדי לטפל בחולים. "ברור שגם אם כולם יהיו סופרמנים הם לא יכולים לטפל ביחס כזה בין חולים לצוות, ואנשים עלולים להיפגע מהמצב הזה אם הם כבר לא נפגעים", היא אומרת.

"במצב כזה נעשות טעויות. חולים נופלים מהמיטה ומקבלים טיפול לא נכון ולוקים בזיהומים כתוצאה מהצפיפות, וזה מצב שאנחנו לא צריכים להסכים איתו. כולנו ידענו לצאת לרחובות ולהילחם על הקוטג', אבל רבותיי, בואו נצא לרחובות על הבריאות שלנו. אנחנו חיים במזרח תיכון מטורף אבל חלק מהחוסן הלאומי הוא החוסן הבריאותי. איך חייל יילחם בשדה הקרב כשהסבתא שלו נמצאת במסדרון בבית החולים? או כשדודה שלו הגיעה למצב של סרטן מפושט כי היא קיבלה תור לאונקולוג רק אחרי חצי שנה ולא שבוע?".