ד"ר יצחק ברלוביץ, מי שהיה המנהל המיתולוגי עם הדלת הפתוחה של המרכז הרפואי 'וולפסון', ובתפקידו האחרון במערכת הבריאות עוד לפני ניהול וולפסון שימש כמשנה למנכ"ל משרד הבריאות, מכיר את המערכת גם כמטופל אחרי שבשנים האחרונות נאבק בסרטן, וניצח. "אני מכיר את מערכת הבריאות מכל הצדדים שלה", הוא אומר השבוע, לקראת יציאת ספרו החדש 'מקריסה להבראה'.

אחד האתגרים הגדולים של ד"ר ברלוביץ היה למנוע את סגירתו של המרכז הרפואי בחולון. "היו חובות גדולים, במיוחד בחלק המחקרי, והיה חשש שהחלק הזה יתמוטט עם 400 עובדיו. לשמחתי הצלחנו לעמוד על הרגליים בסיוע משרד הבריאות", הוא אומר.

ברלוביץ. "השפעה על תוחלת החיים" | צילום: קובי קואנקס

גם לאחר פרישתו מוולפסון ברלוביץ עדיין אדם עסוק במיוחד: הוא מהווה חלק בלתי נפרד מארגון 'הצל לבו של ילד', מכהן בוועדות משרד הבריאות, שותף לכתיבת המהדורה השלישית של הספר 'מערכת הבריאות בישראל' וכאמור, כתב בעצמו ספר על חוויותיו ממערכת הבריאות.

"מערכת הבריאות עומדת בתור יחד עם מערכות חברתיות אחרות", הוא אומר, "אך לצערי לא עומדת בשורה הראשונה במסגרת ההעדפות הלאומיות. למרות שאומרים העיקר הבריאות, המערכת הזו היא לא העיקר אצלנו. הסבל שאדם עובר מרגע שהוא חולה ועד שהוא מבריא הוא גדול".

לדבריו, לא הכל תלוי בתקציב. "אם יהיה יותר כסף ויהיו יותר עובדים, יהיה אפשר לשנות. אי־אפשר לעשות הרבה בלי עוד כוח אדם. אבל יש עוד דברים שלא קשורים לבעיות של תקציב, הם קשורים לעובדים וארגון ועבודה יעילה. חסרים רופאים ואחיות. בתוך כמה חודשים, למשל, אפשר להכשיר צוותים שיסייעו לאחות, שעלות השכר שלהם והזמינות שלהם תהיה טובה ואז ניתן יהיה לתת לחולה את כוח האדם שהוא זקוק לו".

אז למה זה לא קורה?
"יש הרבה שיקולים, חלק מהם הוא נושא של הסכמים קיבוציים עם הרופאים והאחיות. אם אתה מוסיף כוח אדם, הארגונים המקצועיים אומרים: 'לא נלחמנו בשביל עוד כוח עזר', וזה חלק מהמאבק, וזו הסיבה שאנחנו לא מצליחים להכניס יותר כוח עזר. מי שמשלם בסוף את המחיר הוא אותו מטופל שאין מי שיעזור לו לרדת מהמיטה".