"היי, יעל, איננו מכירות. סיימתי עכשיו לקרוא את הטור שלך. הדברים שכתבת ריגשו אותי. חוויתי ואני עדיין חווה שנות שליחות ועשייה כ"אשתו של". לא אוסיף. שאפו! יש עוד נשים רבות כמונו".

זאת לשון אחת התגובות שקיבלתי לאחרונה במייל. הבטתי במשפטים הקצרים ונעצרתי ליד צמד המילים: "לא אוסיף", שנראה כאילו מכיל בתוכו תורה שלמה. נסתרת. שלחתי מייל חוזר לאותה "אשתו של", שעד לרגע זה אינני יודעת מי היא ומהיכן היא.

אינני יודעת אשתו של מי היא והייתי משתוקקת להכירה. ביקשתי שתרחיב מעט על שתי המילים, אבל "אשתו של" לא השיבה לי יותר.

צילום: shutterstock

"אני לא מבינה למה חשבת שהיא תרחיב ותשתף אותך מעבר למה שהיא כתבה לך", אמרה לי חברתי מיכל, אחת משותפות הסוד הבודדות לחיי שלי כ"אשתו של", שותפה לתחושות ולהתלבטויות שהיו בדרך. "לדעתי, אלה מילים שמצביעות על כך שהיא לא ממש מרוצה מחייה, אבל היא כן שלמה איתם. למרות שזאת השליחות והעשייה שלו, לא שלה עצמה".

"אולי. אבל אם היא לא הייתה שלמה עם החיים האלה, למה היא נשארה ונשארת בהם?", שאלתי.

"נו, באמת. אולי תשאלי את עצמך את השאלה הזאת. למה את נשארת שם כל כך הרבה שנים כשהיו לך רגעי משבר בדרך? אל תהיי גיבורה גדולה על אחרות", הטיחה בי מיכל בלי חמלה.

התרווחתי לאחור, לגמתי עוד לגימה מהקפה והסתכלתי סביבי. שמש חמימה של סתיו שטפה את בית הקפה התל אביבי. זוגות־זוגות ישבו סביבנו. הבטתי בהם: אמנם חלקם היו שקועים במכשיר הסלולר או הביטו כמוני סביב, אבל מיעוטם חלקו כימיה זוגית אמיתית. אפשר היה לראות את השיח השוטף, את המבטים המלטפים, להפנים זוגיות.

חזרתי לאחור כמה שנים טובות, לעוד יום שבו ישבתי בקפה לבדי.

כמה ימים לפני כן, באמצע העבודה, צלצל הטלפון המשרדי. "מיס יעל?", נשמע הקול באנגלית. "בתך מרגישה לא טוב. נראה שכדאי שתבואי לאסוף אותה הביתה".

לכאורה, עוד אחד מהטלפונים שרגילות רוב האימהות לקבל לעתים במקום עבודתן. אלא שכאן, כלומר שם, הייתי לבד. בית הספר היה מרוחק כמה עשרות קילומטרים ממקום העבודה. ג', בעלי דאז, היה מרוחק, משפחתי וחברותיי בישראל. לא הייתה אפשרות להתקשר למישהו קרוב ולבקש אס־או־אס את העזרה, כי אני חייבת להישאר בעבודה עוד כמה שעות. התחלתי לאסוף מיד את חפציי כדי לצאת לכיוון בית הספר. באותו רגע נשמע שוב צלצול הטלפון. הפעם על הקו היה ג'. כמו תמיד, לא ידעתי מהיכן הוא מתקשר ומה מעשיו ומובן שלא יכולתי לשאול אותו. השאלות היו ברובן חד־כיווניות: ממנו אליי.

"מה שלומך?", שאל. "ומה שלום הבנות?".

"הכול בסדר", השבתי, משווה לקולי נימה של שלווה כדי להישמע אמינה ככל האפשר. עוד משהו שלמדתי עם השנים: לסגל לקולי את המנגינה המבוקשת. מה, חשבתי לעצמי אז באותו הרגע, אספר לו שאני בדרך לאסוף את בתנו? מה זה יעזור?

ג' סיים את השיחה הקצרה בהרגשה שהכול בסדר, ואני נסעתי מיד לבית הספר. האירוע התברר כשפעת קלה ולאחר כמה ימים הילדה חזרה לשגרה.

"למה לא סיפרת לי?", שאל ג' בתרעומת כשחזר באותו סוף שבוע הביתה ושמע את שאירע.

"לספר לך? איך היית עוזר? היית מגיע לאסוף אותה במקומי?", שאלתי בציניות. "אתה חושב שזאת הפעם היחידה שאני צריכה משהו ולא יכולה להשיג אותך או לשתף במה שקורה פה? אלו הם חיינו, לא?", אני זוכרת שכבשתי את הדמעות.

כמה ימים לאחר מכן, כשג' כבר היה שוב אי שם בעבודתו ואני ישבתי לבדי בבית קפה האירופי, הבטתי על הזוגות שסביבי וחשתי את צביטת הקנאה הקטנה המוכרת בלב.

למה אני צריכה את כל זה, אני זוכרת שהקשיתי אז על עצמי, למה להישאר במדינה הרחוקה והקרה הזאת לבד, בלי בעל, שנמצא רוב הזמן מחוץ לבית ואת לא יודעת איפה הוא ומה קורה איתו, בלי משפחה, בלי חברים, בלי עבודה שממלאת אותי? למה אני פה בכלל?

ונשארתי.

נשארתי בדיוק בגלל אותה שורה שכתבה "אשתו של" במייל שלה אליי. כי כמו רובן הגדול של ה"נשים של" הרגשתי אז שותפה לשליחות ולעשייה. גם אני הסתפקתי אז בשתי המילים הגדולות האלה ולא הוספתי. כי לפעמים כשמוסיפים זה גורע, כי התוספת יכולה לשלול את ההחלטה.

"פחדתי", חזרתי לעיניה של מיכל והודיתי. "פחדתי לעזוב את המוכר, פחדתי לפגוע בשליחות של ג' ובעשייה שלו. הרי לשם כך התכנסנו אז. פחדתי להיות בלי ג'. תביני", ניסיתי להסביר לה ובעצם גם לעצמי, "מה שאני עושה פה עכשיו זאת חוכמה בדיעבד.

"כשאת נמצאת בלב העשייה וחשה את השליחות, כשאת מקבלת פידבקים שביטחון המדינה תלוי בין היתר על כתפיו של ג' וחבריו, אז את אוכלת את עצמך מבפנים, אבל ממשיכה. ואת אוספת את הילדים מבית הספר כשהם לא מרגישים טוב ולא מספרת לו על זה בזמן אמת. תחושת החשיבות שיש בעיניך למה שג' ודומיו עושים משכנעת אותך להישאר במקום הזה. עד רגע השובע. ואז פתאום המגדל מתפרק מול העיניים. וגם אז את מבינה שלא באמת מכירים בתרומה שלך כלפיו וכלפי המערכת".

"הבנתי", השיבה מיכל באמפתיה. "לפחות שיתפת את את ג' בתחושות?".

"הצחקת אותי", השבתי. "במה זה היה עוזר?".