הרבה נשמה וזיעה השקיע פרופ' יורי ליאחובצקי במוזיאון שהקים בשתי ידיו, אולם לפני כארבעה חודשים החליטו בעירייה לשנות את הייעוד של המבנה ולהפוך אותו לגן ילדים, כדי לפתור על מצוקת מקום שנוצרה. הפריטים ההיסטוריים שנאספו בעמל רב פינו את מקומם לטובת צעצועים ולמרות ההבטחות ממתין ליאחובצקי בן ה־78 שהעירייה תשפץ מרתף מוזנח ברחוב עוזיאל, שהוקצה לו כמקום חלופי למוזיאון. נכון לעכשיו, הארכיב המרשים שצבר שוכב אי שם במחסן כלשהו בעיר.

ליאחוביצקי. "זה החיים שלי" | צילום: קובי קואנקס

אזרחות אקטיבית

פרופ' ליאחובצקי עלה לישראל ב־1996. יש לו שלושה תארים בתחום ההנדסה והמכניקה שהקנו לו מעמד של מרצה בכיר באוניברסיטה חרקוב. הוא נחת ישירות בעיר בת ים, וזמן קצר לאחר מכן החל לשקוד על מה שהפך למפעל חייו - מוזיאון להנצחת השואה שהקים ברחוב מצדה 7, לזכר חברו מאיר לנדא.

"בתחילת מלחמת העולם השנייה ברחנו כמו יהודים נוספים לכיוון סיביר", משחזר ליאחובצקי את הזיכרון האישי שלו מהמלחמה הנוראה ההיא, שגבתה בסופה את חייהם של שישה מיליון יהודים ושל עוד עשרות מיליוני אזרחים ברחבי אירופה. "אני הייתי בסך הכל בן שנה. אמי הייתה רופאה ועבדה בבית חולים צבאי, ואבי היה בצבא האדום.

"האנשים שלא רצו להיות תחת הכיבוש הגרמני עלו לכיוון רוסיה, עם דגש על היהודים שהגרמנים חיפשו להשמיד. ב־1943, אחרי המלחמה, חזרנו לעיירה שלנו, חרקוב, באוקראינה (היום העיר השנייה בגדולה במדינה), אבל השלטון הסובייטי לא איפשר לעסוק בזיכרון השואה ובמה שקרה ליהודים.

"לא דיברו על זה, לא כתבו, קל וחומר לא הכריזו על המלחמה הזאת כטרגדיה לעם היהודי. רק ב־1990 לקראת נפילת מסכי הברזל הבנו באמת את גודל הטרגדיה. לא ידענו שכל כך הרבה יהודים נרצחו. רק באוקראינה עצמה טבחו שני מיליון יהודים, ובחרקוב, כ־30 אלף.

"כל ההתעסקות שלי בשואה הגיעה מתוך הרגשת חוב שיש לי כמדען וכבן אדם, להוציא לאור את הסיפורים, את מה שהיה שם. חרה לי מאוד שאנשים בעולם ידעו ולא עשו עם זה כלום".
ואכן, כאיש בעל השכלה במדעים המדויקים, רכש ליאחובצקי השכלה היסטורית אקדמית בשלוחה של האוניברסיטה הפתוחה הישראלית באוקראינה. "כדבר ראשון החלטתי לחקור את השואה ואת התרבות היהודית", הוא מסביר. "ראיתי בזה צעד של אזרחות אקטיבית, לספר לכמה שיותר אנשים את מה שהיה שם. בנוסף הקמנו עמותה שעסקה בתרבות יהודית, אחת הראשונות שהוקמו בברית המועצות לשעבר, במטרה לפרסם גם שם את הידיעה על מאורעות השואה".

מה הביא אותך להקים מוזיאון שואה פה בארץ?
"את המוזיאון בחרקוב הקמנו ב־1995. שנה לאחר מכן עלינו לישראל ולקחתי עם אשתי כמה שיותר חומרים מהמוזיאון שהקמנו שם. ופה בארץ, רציתי להקים מוזיאון בדומה למה שהקמתי שם. אך באופן מוזר אף אחד לא היה מעוניין בזה. אולי מכיוון שכאן כולם עוסקים בתחום השואה ואין בזה משהו מיוחד. בשבילי זה היה דרך חיים, לא יכולתי להפסיק עם זה או להרים ידיים".

אז איך בסופו של דבר הצלחת?
"ב־1998 נבחרתי למועצת העיר דרך מפלגת מרצ. ישבנו אז בקואליציה, ואת המבנה קיבלתי אחרי שנתיים, בשנת 2000. כחלק מההסכם הקואליציוני, בזמן כהונתו של יהושע שגיא, לקחתי את תיק ניצולי השואה, תיק חדש, אבל אני רציתי להחזיק בו בגלל ההשכלה שלי בחקר השואה. גם הוצאתי ספר בשפה הרוסית, וזה מה שרציתי לעשות יותר מכל. במשך 18 שנה אספתי שמות, נתונים וסיפורים אישיים.

הסיפורים דומים אך האנשים שונים. הגעתי אליהם דרך העיתונים והרדיו, וכדי למשוך יותר אנשים, הצעתי להם את העזרה שלי כדי לקבל פיצויים, או סלי מזון. העירייה לא הקצתה אפילו מנקה למקום, או מישהו שיעזור לי לתפעל. ולכן במשך כל הזמן הזה אשתי ואני לבד ניקינו, סידרנו, ואת הכל עשיתי ללא כסף, בהתנדבות".

ציניקנים יגידו לך שזה לא יכול להיות.
"שיגידו. רק במשך חמש שנים קיבלתי שכר, בזמן ראש העירייה שלומי לחיאני, שנתן לי הגדרה של מנהל מוזיאון השואה. אחרי שפרשתי לגמלאות לא הסכמתי לוותר על התפקיד, גם כי לא היה מי שיחליף אותי וגם כי פחדתי שכל העבודה תרד לטמיון, ושהמוזיאון יסגר, אז חזרתי לעבוד בהתנדבות".

באיזו מתכונת המוזיאון עבד?
"היו הרבה ביקורים של תלמידים. הזמנתי במיוחד בתי ספר שיעשו במוזיאון שיעורי היסטוריה, על רקע השואה, וזה גורם להם ליותר עניין בנושא. היו פעילויות, קורסים הרצאות, טיולים. בכל תחילת חודש פרסמנו לו"ז לקראת החודש הקרוב. לדוגמה, היה קורס שואה שהתייחס לזכויות האדם ודמוקרטיה, והקשר ביניהם.

ליאחוביצקי במוזיאון לפני חמש שנים | צילום: קובי קואנקס

"אפילו היו סטודנטים שהגיעו למוזיאון בהתנדבות לקיים הדרכות. לפני סגירת המוזיאון תכננתי לקחת את כל העדויות ולהכניס לספר אחד, אבל עכשיו אני לא יודע אם זה יקרה. שמו של המוזיאון הגיע עד לקהילות יהודיות ברחבי העולם, ופורסמו כתבות על פועלו בכל מיני עיתונים יהודים. אני רוצה להמשיך את זה".

"אני נלחמתי"
כאמור, לפני כארבעה חודשים פינו את המבנה והפכו אותו לגן ילדים. ליאחובצקי ראה את מפעל חייו הולך ונעלם. "זאת לא היתה הפעם הראשונה שניסו לקחת ממני את המבנה", הוא אומר. "היו הרבה פגישות בעבר עם מחלקת החינוך במטרה לקחת את המקום לטובת גן ילדים. אבל אני נלחמתי. השקעתי במקום הזה הרבה כוחות".

מה השתנה הפעם?
"השנה הזאת, בגלל שלא היה מספיק מקום לגני ילדים, בהסכם עם מנהלת תיק החינוך בעיר וראש העיר דאז יוסי בכר, מסרתי את המבנה. הם טענו שהם ממהרים להתחיל את שנת הלימודים, ואין להם מקום לגן ילדים, ובתמורה, הם יתנו לי מקום אחר. נכון לעכשיו זה עוד לא קרה במציאות, ההבטחה לא התממשה. אני לא צריך משרדים, רק צריך מקום שאני יכול להמשיך שם את הפעילות שלי, אבל עברו כבר ארבעה חודשים וכלום.

"נכון, היו בחירות באמצע, ודיברתי כבר עם בכר ועם עוד אנשים ועד כה כלום. המקום שהביאו לי הוא מרתף חצי הרוס, בזמנו שעברתי לשם דובר שהם יעשו שיפוץ למרתף בזמן שהם משפצים את גן הילדים, אך עדיין שום דבר לא נעשה בנידון".

איפה נמצאת היום תכולת המוזיאון?
"את כל המיצגים לקחו למחסן שהשכירו, שאפילו לא שייך לעירייה. אין לי מושג באיזה מצב אקבל את המיצגים ומתי. מדובר במוצגים יחודיים, יש שם שמות וקורות חיים של ניצולים, מתועדים שם 16 אלף מהם. פעם היו מתעדים רק את מי שהיה במחנות או בגטאות, אני תיעדתי גם אנשים שברחו לסיביר, פליטי שואה והיו חלק מהגירוש".

אתה מאמין שהמוזיאון יחזור לפעול?
"כרגע אני לא יודע. בשבילי זו טרגדיה. לקחתי את זה קשה מאוד. כבר ארבעה חודשים שאני מחכה. עכשיו החליפו ראש עירייה וכבר פניתי לצביקה ברוט, ואמרו שיקבעו פגישה בינינו. אני רק מבקש שיעשו כבר שיפוץ במבנה שהקצו לי. הזמן אוזל, הניצולים כבר מבוגרים מאוד, וכל ניצול כזה הוא עוד אדם שיכול לשתף את הסיפור שלו. הזמן פה הוא קריטי".

אתה חושב שברוט ירים את הכפפה?
"המוזיאון התחיל בתקופה של שגיא, המשיך אצל לחיאני ובתקופתו של בכר סגרו. אמרתי לבכר, שזאת אחריות גדולה לקחת על עצמו. כשפניתי לאסתר פירון, היא הבטיחה שתעזור לטפל בנושא, אבל הבחירות השכיחו את זה. בשבוע שעבר שוב פגשתי את פירון בישיבת המועצה הראשונה, והיא אמרה לי 'יורי אל תדאג. אתה תקבל מה שתרצה'. עניתי לה, 'אסתר אין לי מה לעשות עכשיו. במשך 18 שנה, קמתי כל בוקר למוזיאון או שטיפלתי בניירת או שניקיתי. זה החיים שלי'".

מעיריית בת ים נמסר בתגובה: "אנו רואים חשיבות גדולה בפעילותו של מוזיאון השואה בעיר, והקצאנו לרשות המוזיאון מקום חלופי. מחלקת נכסים קיימה עם מר ליאחובצקי סיור במבנה, ואנו פועלים לקיים בו שיפוץ בהקדם".