"בכלא נשבעתי שאם אשרוד אנציח את מה שקרה שם, שכולם ידעו איך בקלות אדם יכול לאבד צלם אנוש. היום כשאני מדברת עם תלמידים גרמנים אני דורשת מהם להדביק תג עם שם על חולצתם. אבותיהם נתנו לי רק מספר אבל אני רוצה שהם ידעו שלכל אדם יש שם שנתנו לו אביו ואמו". לרגל יום השואה הבינלאומי שמצוין מדי שנה ב־27 בינואר, מוציאה בת שבע דגן ספר נוסף, ומתכננת את הפרויקט הבא שלה. "אני תמיד טסה לאירופה, שלא ישכחו לרגע מה קרה לנו שם, רק ככה נמנע מההיסטוריה לחזור על עצמה".

דגן בביתה. "הזיכרונות פשוט צפים בי" | צילום: קובי קואנקס

הפרידה והאיחוד
כאמור, יום השואה הבינלאומי יצוין ביום ראשון בעוד כשבוע וחצי. לרגל האירוע ערכה השבוע עיריית חולון מפגש השקה חגיגי לכבוד צאת ספרה החדש של תושבת העיר, בת שבע דגן, 'מכאן לשם בחלוף הזמן'. האירוע התקיים בשיתוף בתי הספר בעיר שלוקחים חלק בפעילות במסגרת למידה מבוססת ספרים במרכז 'אתחלא' לחדשנות חינוכית.

דגן היא אשת חינוך, פסיכולוגית, סופרת ויקירת העיר חולון. היא היחידה מבני משפחתה ששרדה את החיים תחת הכיבוש הנאצי באירופה. סיפור חייה נתן השראה למספר ספרי ילדים שהוציאה במסגרת עבודתה ופעילותה להנצחת זכר השואה.
דגן נולדה בשנת 1925 בלודז' שבפולין, בשם איזבלה רובינשטיין. היא היתה ילדה שמינית מתוך תשעה אחים. חמשת אחיה הגדולים, בדומה ללא מעט יהודים במזרח אירופה, נמלטו לרוסיה עוד לפני תחילת המלחמה, ולימים היא גילתה ששלושה מתוכם נהרגו ושניים שרדו.

כשהנאצים סגרו את בית הספר שבו למדה, היא התאבלה, ועוד לא ידעה מה צופן לה העתיד. "אהבתי את בית הספר, זה היה אובדן קשה עבורי, אבל לא הבנתי שזו רק ההתחלה". המשפחה עברה לעיר ראדום, במרכז פולין, סמוך לבן משפחה עשיר ולאיזור שבו יהודים לא חיו בגטאות, אך תוך זמן קצר גם שם הוקם גטו ובסלקציה נשלחו הוריה ואחיה לטרבלינקה ומשם לא שבו.

דגן ואחותה הקטנה שרדו והחליטו להימלט יחד, אך הפחד מפני הגילוי הפריד ביניהן. "גברים יהודים יכלו לזהות בקלות, לנשים לא היו סממני זיהוי אבל העיניים שלנו חשפו אותנו. אף אחת לא יכלה להסתיר את הפחד בעיניים וככה גילו גם נשים יהודיות. חשבנו ששני זוגות עיניים מפוחדות זה מסוכן אז מיד התפצלנו. קבענו שניפגש בגרמניה אך אחותי סבינה מעולם לא הגיעה.

"רק 20 שנה אחרי המלחמה פגשתי ניצולים שספרו לי שסבינה אכן ניסתה להימלט מהגטו אך נורתה על ידי חיילים. היא היתה ילדה יפהפייה, קטנה ממני רק בשנתיים, האובדן שלה היה קשה מאוד".

דווקא בגרמניה, מעוז הנאצים, הצליחה דגן למצוא עבודה בקלות בגלל הצורך הנואש בידיים עובדות, אך תוך זמן קצר הלשינו עליה תושבים מקומיים והיא מצאה את עצמה בכלא. דגן עברה בשישה בתי כלא שונים עד שנשלחה למחנה הריכוז וההשמדה בדרום פולין, אושוויץ, בו על פי ההערכות נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות. היא צעדה שם בצעדת מוות ושוכנה בעוד שני גטאות שונים עד לשחרור האסירים בתום המלחמה.

"במהלך כל המלחמה נאבקתי כדי לשרוד, אבל זה לא היה רק מאבק גופני אלא גם נפשי. ניסיתי לשמר את הנשמה והמוח שלי, למדתי צרפתית, למדתי שירים שאני יודעת לדקלם עד היום וכמו כל אסיר הכרתי קללות בכל השפות. במחנה הפליטים בבריסל פגשתי חייל בריטי יהודי, פרץ דגן, ובזכות הצרפתית שלי יכולנו לתקשר והתאהבנו. עליתי לארץ עם חברה טובה מהגטו כי לא יכולתי לסבול עוד פרידה, כאן התאחדתי עם שני אחיי ששרדו וגרתי עם חברתי אצל אחד מהם עד שפרץ קיבל חופשה מהצבא ובא לארץ.

צילום: קובי קואנקס

אחרי שהתחתנו עברנו לבת ים ולאחר מכן לחולון. הגשמתי חלום ילדות ולמדתי באוניברסיטה חינוך, עבדתי כגננת בשירות הפסיכולוגי ואפילו עשיתי שליחויות עם המשפחה. גרנו באנגליה ובמקסיקו, לכן אני דוברת גם ספרדית, בנוסף לאנגלית, יידיש, פולנית, צרפתית וכמובן עברית. הקמנו משפחה נהדרת, יש לנו שני בנים, עשרה נכדים ו־25 נינים, בעלי נפטר לפני שנים רבות, אך עבורי המשפחה הזאת היא הנקמה הטובה ביותר בנאצים".

היא מספרת שציון יום השואה הבינלאומי, בניגוד לדעה הרווחת בישראל, הוא דבר משמעותי מאוד עבור ניצולי השואה. "חוויתי השפלות קשות במלחמה, התייחסו אלינו כמו אל זבל, דברים שאני מעדיפה בכלל לא לפרסם, אבל העולם חייב לזכור. אסור לתת לו לשכוח, הוא חייב לדעת מה באמת קרה. כשאני שומעת על החוק הפולני אני מבינה כמה חשוב שאף אחד לא יסיר את האחריות שלו ממה שקרה. עבור האסירים בגטו היום הזה הוא יום ניצחון, אף אחד לא יכול להתכחש למה שהם עברו".

מול נערים בגרמניה
דגן החלה לכתוב עוד כשהיתה גננת וביקשה לספר לילדי הגן על השואה. מאז היא הוציאה מספר ספרי ילדים על השואה: 'סיפור בחרוזים לילדים שרוצים לדעת' ו'היום בכתה לי הצפירה' ספרים המתארים את מלחמת העולם השנייה בשפה המותאמת לילדי הגן; 'ברוך הדמיון, ארור הדמיון' ספר לבני נוער בו היא חושפת כיצד שגרת היום־יום התנהלה בגטו ועל מה חלמו האסירים; 'לו כוכבים ידעו לדבר' אותו הקדישה לבת דודתה שסייעה לה במלחמה והספר המפורסם ביותר 'צ'יקה הכלבה בגטו'", שהפך לסרט אנימציה זוכה פרסים.

כתבת כל כך הרבה ספרים, במה הספר הזה שונה?
"כל הספרים שכתבתי היו עבור ילדים ובני נוער, ללמד אותם על השואה בשפה שלהם. הספר הזה ששמו 'מכאן לשם בחלוף הזמן' הוא אסופת סיפורים קצרים שמתאימים לכולם. הזכרונות פשוט צפים בי דרך סיטואציות שונות וחדשות בחיים. לעתים זה לא צפוי ואין לי שליטה על זה, ולעתים זה בא ממני כי אני רוצה לשבת ולהיזכר. הזכרונות יוצאים ממני כמו זרם שוטף, אני לא יכולה להתעלם מהם, בטח שאי־אפשר לשכוח אותם. בכלא הבטחתי לעצמי שאנציח את מה שקרה שם, שאנשים יבינו איך העולם יכול להידרדר. היום אני מלמדת תלמידים גרמנים ואני שואלת אותם 'אתם יודעים איפה סבא וסבתא שלכם היו במלחמה?'".

ומה הם עונים לך?
"לרובם אין תשובה, הם שותקים כי הם מפחדים לשאול, אבל אני לא מוותרת להם, אני מתעקשת שהם ישאלו גם את השאלות הקשות. עלי אבותיהם הטביעו רק מספר, אבל להם אני מתעקשת לתת תג עם שם, שידעו שמאחורי כל אדם יש עולם ויש להם אחריות לדעת מה קרה עם משפחתם במלחמת העולם השנייה. זה קשה, הם הרבה פעמים בוכים אבל כדי להתקדם צריך לדעת. אדם חייב לדעת מהיכן הוא בא, אני מספרת את הסיפור שלי ורוצה שכל נער גרמני ידע מה הסיפור שלו".