עלמניש מולטו (16) עלתה לארץ בגיל שלוש ובאתיופיה ממתין לה אדם קרוב במיוחד. "אחי החורג, שמעולם לא פגשתי אותו, חי עד היום באתיופיה. הוא הבן של אבי מאשתו הראשונה והיום הוא בן 19, אני חולמת לחדש איתו את הקשר כי מעולם לא פגשתי אותו".

באמצעות קמפיין מימון המונים (באתר giveback ובדוכני התרמה בקניון חולון), מולטו ו־19 מחבריה לספסל הלימודים במקווה ישראל, מקווים להגשים חלום ולפגוש בני משפחה שנותרו בגלות ואותם הם לא פגשו זמן רב.

 הזדמנות להבין מאיפה באו ומה השורשים שלהם. התלמידים במקווה ישראל | צילום: קובי קואנקס

בעזרת האמהרית

מזל טקאלה (17) עלתה לארץ בגיל ארבע עם משפחתה, את העלייה לארץ היא לא ממש זוכרת אך המחשבות על אתיופיה לא עוזבות אותה. "כל הבית שלנו מלא בתמונות של המשפחה של אבי, כל חג או ארוחה חגיגית אבא שלי מביע צער שהמשפחה שלו לא איתנו, הוא ישר נזכר וחושב איך החיים היו נראים אם הם היו כאן איתנו וכמה חבל שכולנו חוגגים יחד כאן והם כל כך רחוקים.

"זה קשה לשמוע אותו מדבר ככה, הוא מנסה לשמור על קשר אבל מאוד קשה לתקשר איתם, אנחנו מצליחים ליצור קשר כל שלושה או שישה חודשים, כשאפשר אנחנו שולחים טלפון נייד אבל הרבה פעמים הם מוכרים אותו כדי לרכוש אוכל.

"לפעמים אנחנו מתאמים איתם זמן שהם מגיעים בו לעיר ומתקשרים לטלפון ציבורי. הם חיים בתנאים אחרים, אין להם דרך לתקן טלפון או להטעין אותו. זה סגנון שונה. העוני שם הוא משהו שלא מכירים פה. הם מאוד רזים. לצערי הם לא רוצים לעלות לארץ כי הם רגילים לחיים שם, בגלל זה אבא שלי כל כך התרגש כששמע שאני מתכננת לטוס לשם ולחפש אותם. אני לא יודעת איך אצליח לעשות זאת כי אין דרך להודיע להם, אבל אני מקווה שאצליח לאתר אותם לפי ההסברים של אבי.

"ההורים שלי תמיד התעקשו שאלמד אמהרית אז אני דוברת את השפה ומקווה שזה יעזור לי. זה לא נתפס שעוד מעט ניפגש, אני רוצה לשמוע את הסיפורים שלהם, לחוות את אתיופיה דרכם. החשש הגדול שלי הוא שלא אתחבר אליהם ולארץ שבה נולדתי, כי אני חיה בצורה שונה".

"הוא חי בסגנון שונה ממש", אומרת מולטו על אחיה החורג. "אני אמנם לא מכירה אותו אבל חושבת עליו הרבה. לפני כמה שנים אחותי טסה לאתיופיה והצליחה לאתר אותו אז אני מקווה שגם אני אצליח. יש לי גם מטפלת שטיפלה בי כתינוקת, היא ממש גידלה אותי כי אמא שלי עבדה וגם אותה אני חולמת לפגוש. אלו אנשים שאני לא זוכרת אבל הם חלק ממני".

איך את מדמיינת את אתיופיה?
"אני מדמיינת שהכל טבע פראי, חיות והרבה ירוק. זה נראה לי מקום מדהים שכאילו הזמן לא זז בו, כמו פעם. לאנשים שם אין הרבה, אני רוצה לראות את המצוקה הזאת ולהבין אותה. לי יש כל מה שאני צריכה, כמו שאר הישראלים, אבל שם שום דבר לא מובן מאליו ויש המון חסכים, גם כשמדובר בדברים בסיסיים כמו מים, בגדים ולימודים, להם אין הרבה.

"אני משערת שגם יהיה לי קשה לראות את אחי גר בעוני, זאת תחושה לא נעימה, אבל אני חייבת לנצל את ההזדמנות הזאת ולפגוש אותו".

הקשר עם המשפחות מורכב ואינו מובן מאליו, כשהוריה של מסרט (מסי) פטאהי (16) מצליחים ליצור קשר עם משפחתם באתיופיה השיחות מאוד ממוקדות וענייניות. "אין זמן להימרח כמו שאנחנו עושים בטלפון בישראל, כל השיחה מאוד מדויקת, מה שלום כולם? איך הם מרגישים? מי חוגג מה? וכדומה.

אי־אפשר להאריך בשיחה או לדבר על שטויות. אלו אנשים שחיים בבתי צריף בכפרים רחוקים מהעיר, לא אנשים עם משאבים ויכולת כלכלית. למרות המרחק עדיין יש קשר חזק, בכל שבת אמא שלי מתרגשת ועצובה שהמשפחה שלה לא איתה. מבחינת ההורים שלנו הטיסה הזאת בלתי נתפסת".

התלמידים עם מנהלת הפנימיה מקונן | צילום: קובי קואנקס

איך נסתדר שם?
בשלב זה הבנות עסוקות בגיוס כספים ושיחות מרגשות לקראת הטיול, אך ברור להן שכשרגע האמת יגיע הן ייאלצו להתמודד עם מכשולים רבים. "ההורים שלנו מדברים הרבה על אתיופיה ומספרים לנו, אבל שום דבר לא מכין אותך לדבר האמיתי". אומרת טקאלה.

"אני לא מצליחה להבין את זה, איך זה הגיוני שילדה בת 15 מתחתנת ומביאה ילדים? שילד בן שבע רועה צאן לבדו במקום ללכת לבית הספר ושאנשים הולכים קילומטרים בשביל לקנות דברים?". ולמרות שזה נשמע רחוק, פטאהי כבר חושבת על החזרה לארץ. "בתכנון שלי אני מתכוונת להשאיר להם את כל הבגדים שלי, ז'קטים, כובעים, נעליים, כל מה שלא אצטרך לטיסה לארץ אשאיר שם. מבחינתם זה שווה הרבה ואני רוצה לתת להם כמה שיותר".

איך ההורים הגיבו כששמעו שאתן טסות?
"זה נשמע להם לא הגיוני, הם לא מבינים איך נסתדר שם, הם מתרגשים אבל גם דואגים", אומרת טקאלה ומולטו מוסיפה, "אמא שלי התרגשה בטירוף, ההורים שלי ישמחו לטוס גם כן. אבא שלי ביקר שם בעבר אבל בשבילם זה חלום ענק לחזור לאתיופיה, הם עד עכשיו לא מאמינים שאני עומדת לעשות את זה".

זה צורך בסיסי

מי שיזמה את הטיול היא מנהלת הפנימייה, יעל מקונן, בוגרת מקווה ישראל שנישאה לבוגר מקווה ישראל ובן העדה.
"כששנינו היינו חניכים כאן לא כל כך הכרנו, רק כשהוא הגיע לשיחה במקום אחותו על מנת לטפל בנושא שקשור לאחיין שלו, הבנו שאנחנו מכירים", מספרת מקונן. "כשנפגשנו אני כבר חזרתי בתשובה, הוא תמיד היה דתי ונוצר חיבור בינינו. אני ספרדית־אשכנזייה והוא אתיופי, אבל תמיד הייתי מחוברת למסורת האתיופית ולכן זה היה טבעי, הייתי מדריכה של בני העדה והיום אני אפילו יודעת להכין אוכל אתיופי.

צילום: קובי קואנקס

"מבחינתנו החיבור הזה הכי רגיל, יש לנו שלושה ילדים ואני תמיד מנסה לחשוף אותם לצד החיובי של הערבוב שלנו, ברור שאנשים מאוד סקרנים ורוצים לראות איך ילדים מנישואים מעורבים נראים, אבל התרגלנו. אני מחברת אותם למסורת, רק ככה אני יכולה לשמור אותם מגזענות, אנחנו מעבירים יחד סדנאות על חגי העדה בגני ילדים, יש להם בגדים מסורתיים, הם אוהבים את האפרו שלהם ולעשות צמות. חמותי תמיד מספרת על אתיופיה כמקום המושלם ביותר בעולם, הם רואים בו מקום קסום ומיוחד".

עם חיבור כל כך מיוחד ליבשת אפריקה, אין פלא שמקונן שמה לעצמה אתגר לא פשוט על מנת להגיע לשם. בית הספר עורך ועדות על מנת לבחור תלמידים, וילדים שיש להם שם משפחה קרובה מקבלים תעדוף. בין הילדים שמבקשים לצאת ישנה תלמידה שאמה נשארה באתיופיה ותלמיד שמעולם לא פגש את אביו.

"הילדים רוצים לפגוש את המשפחה שלהם, זה צורך בסיסי, לכן מבחינתנו הכסף הוא רק אמצעי ואנחנו נשיג את המטרה, לכן אנחנו כבר עומדים לרכוש כרטיסים. היעד שלנו הוא לגייס 75 אלף שקל והנהלת הכפר משלימה עם עוד 75 אלף שקל".

פגשתם דוכן התרמה ומתלבטים אם לתרום? לתלמידי 'מקווה ישראל' יש מסר עבורכם: "לכל אדם יש הזדמנות להבין מאיפה הוא בא ומה השורשים שלו, ההזדמנות שלנו קצת יותר רחוקה וקצת יותר יקרה ולכן אנחנו צריכים את העזרה שלכם", מסכמת טקאלה.