בשם הבת: 20 שנה עברו מהיום שבו התהפך עולמו של זאב ראפ, כשבתו הלנה נרצחה על ידי הרוצח פואד אל עומרין בתחנת האוטובוס בבת ים, בדרכה לבית הספר. שני עשורים חלפו מאז, אבל נפשו הסוערת של זאב ראפ לא מוצאת מנוחה. במכתב ששלח השבוע ואשר פורסם לראשונה ב־mynet, הוא ביקש מראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא להגיע ולא לנאום בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.

בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק של "ידיעות השפלה"

מלחמות הפכו לדרך חייו של ראפ. אחרי שעמד בראש המאבק לאיחוד טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יחד עם חללי נפגעי פעולות האיבה והטרור, התפנה למאבק אחר, נגד שיחרורם של מרצחים תמורת החייל החטוף גלעד שליט. כבר 20 שנה שבטנו מלאה, נפשו זועקת כאב, והכעס הפך לחלק בלתי נפרד מחייו.



יש סיכוי שתצליח לנוח, להירגע, להפסיק לכעוס?
"אני אירגע ואנוח רק אחרי שאנקום את מותה של הילדה היפה שלי, בת הזקונים שלי. אני אירגע רק ביום שבו אסתכל לרוצח באישונים ואראה לה שקיימתי את הבקשה שלה: לנקום".

"היא עפה לי, הילדה"
לפני 18 שנה ארזה משפחת ראפ את מיטלטליה ועברה לגור בהרצליה. קירות הבית בבת ים, שהזכירו בכל רגע את הלנה, סגרו עליהם. "אתה מביט מהחלון ורואה בכל בוקר מחדש את המקום שבו הבת שלך גמרה את חייה. כל חדר, כל פינה, כל מקום בבית חי ונשם את הילדה שלנו, והכאב הזה היה בלתי סביר, בלתי נתפס. שנתיים אחרי הרצח החלטנו שאנחנו חייבים לנסות להתרחק מזה, ועברנו לכאן, להרצליה".

מהר מאוד הבין ראפ ששינוי המקום לא מרפא, ושהכאב, הצער, והגעגוע עוברים איתו לאן שהוא הולך. בחלקת האלוהים הקטנה שלהם הלנה מחייכת מקירות הבית עם חיוך זוהר ושובבות נעורים. כשראפ מתיישב על הכורסא בסלון, יש לו מבט ישיר אל הלנה, שמציצה אליו מפורטרט שצייר עבורם אמן לפני כמה שנים.

החיים של ראפ קפאו לפני 20 שנה. כשאני שואלת אותו לגילו הוא משיב, "47", ואחר כך מוסיף בצחוק ציני, "אני בן 67, אבל איפשהו כנראה תקוע 20 שנה אחורה".

את רבקה, הצעירה ממנו בשלוש שנים, נשא ראפ לאישה לפני 43 שנה. את חייהם החליטו לבלות בבת ים, שם נולדו שלושת ילדיהם - אבי, בן 42, דידי, בן 40, והלנה. לזאב הייתה חברה לאספקת כלי עבודה ורבקה גידלה את הילדים ועזרה לו בעסק.

"היינו משפחה ככל המשפחות, כאלה שחולמים על ילדים שיגדלו ויהיו מאושרים. אני הייתי רוב הזמן עסוק בעסק, ועל זה אני מבכה, כי איפשהו הפסדתי שעות עם הילדה שלי, אבל היה בינינו חיבור מדהים. היא הייתה האור, האוויר והנשמה שלי. חלמנו לעבור לתל אביב, לדירה קטנה יותר, לעבוד פחות, לראות את הילדים מסודרים. חלומות".

צחוק הגורל
את היום ההוא, ה־24 במאי 1992, זאב ורבקה ראפ לא ישכחו לעולם. ראפ משחזר אותו כמעט בכל לילה, תמונה אחר תמונה, צעד אחר צעד, לא מצליח להיפרד מרגעי האימה שחתכו את חייו ל'לפני' ו'אחרי'.

באותו היום היה צריך להיות לי דיון במס הכנסה. בשמונה וחצי רואה החשבון מתקשר להודיע שהוא מתעכב, וכדרך אגב מספר לי ששמע ברדיו שבחורה רוסיה נרצחה בטיילת בבת ים. שמעתי, לא התייחסתי, אבל זה נתקע לי בראש. לא יודע להסביר את זה. התקשרתי למשטרת בת ים, הצגתי את עצמי ואמרתי שהבת שלי הייתה אמורה להיות באזור האירוע.

"המוקדנית בדקה ואחרי דקה אמרה לי 'אדוני, אין לך מה לדאוג, הודעה נמסרה למשפחה'. חזרתי לשגרה, אבל משהו עדיין דפק לי ברקות. צלצלתי לבית הספר, ביקשתי מהמזכירה לבדוק אם הלנה הגיעה, וכשהיא אמרה לי 'עדיין לא', ידעתי שזה הסוף. אמרתי למזכירה 'אני מודיע לך שהבת שלי נרצחה, יותר היא לא תבוא לבית הספר'".

ראפ לוקח נשימה עמוקה ולא משתלט על שטף הדמעות. "ביקשתי שיסגרו את העסק והלכתי לתחנת המשטרה. ראיתי המון אדם והודעתי בכניסה שאני זאב ראפ. כולם הסתכלו עלי ואף אחד לא ענה".

לקח עוד דקות ארוכות עד שקיבל את העובדה המוגמרת, שהנרצחת בתחנת האוטובוס היא בתו. "אתה לא מבין מה זה אומר באותו הרגע, רק יש בך המון כעס ופחד. ידעתי שאני צריך ללכת הביתה להודיע לרבקה. נסענו עם הרכב ואחרינו אמבולנס. הסתבר שבאותו הבוקר רבקה הלכה לדואר ושמעה אמבולנסים, היא לא ידעה שזה בשביל הבת שלנו. כשהיא ראתה אותי נכנס הביתה היא הבינה מיד שקרה משהו".

דקות ספורות לאחר מכן ירד זאב לרחוב וניגש למקום שבו נרצחה בתו. שם הבין את גודל הזוועה. הלנה, שעמדה בתחנת האוטובוס בדרך לבית הספר עם ילדה נוספת, פגשה את רוצחה, פואד אל עומרין. עומרין, שהגיע במונית מעזה חמוש בשני סכינים תפס את הלנה ודקר אותה שמונה פעמים לעיני כל. "היא שכבה על הרצפה שותתת דם, הלב שלה יצא מהגוף. רגע לפני שהיא מתה היא הסתכלה לרוצח בעיניים, ומה שהיא ביקשה ממני באותו רגע זה 'אבא, תנקום'".

סערה בבית הקברות
מהומות רבות התחללו בימים