נדיה כהן, אלמנתו של המרגל הישראלי אלי כהן שנתלה בדמשק לפני יותר מ־47 שנה באשמת ריגול למען המדינה, החליטה לאחרונה כי המוזיאון להנצחת זכרו של בעלה, שנחשב לאחד ממרגליה הגדולים, לא יוקם בבת ים.

טען שהוא סוכן CIA - והועבר לבדיקה פסיכיאטרית
הצטרפו ל"ידיעות השפלה" בפייסבוק

לדברי כהן, היא מאוכזבת מהתייחסותם של בכירי העיר לבקשתה להקים בה את המרכז להנצחתו, ומהסחבת שלטענתה נקטו בנושא, על אף שידעו כמה הדבר חשוב לה. לדבריה, הובטח לה עוד בשנת 2009 כי העירייה תפעל להקמתו בבת ים, העיר בה התגורר כהן ז"ל עם עלייתו לארץ ובה חיה משפחתו בעת הוצאתו להורג, ב־18 במאי 1965, כשהיה בן ארבעים .

"כנראה שאין הרבה מה לעשות", אומרת השבוע כהן, ומגלה כי המהלכים להקמת מוזיאון לזכר בעלה בעיר אחרת באיזור המרכז, נמצאים בשלב מתקדם. "למרות מה שאמרו לנו אנשים בעיריית בת ים, הגענו לנקודה שזה לא היה בדחיפות כזו גדולה בשבילם. אחרי שלוש שנים במהלכן התישו אותי, החלטתי לוותר. זה היה מאמץ גדול מאוד עבורי, גם נפשי, אבל הם כנראה ראו זאת בצורה אחרת, ועברו לסדר יום אחר, לדברים אחרים".

קשר חזק לעיר
בשנת 1957 עלה אלי כהן עם משפחתו מאלכסנדריה שבמצרים, והתמקם בבת ים. "אלי חי בעיר ולמעשה היה אחד מסמליה", אומרת כהן. "המשפחה שלו גרה פה ואלי רצה מאוד להגיע לבת ים ולחיות כאן, כמו שאר יוצאי אלכסנדריה, שאהבו מאוד את הים. באותה תקופה זה היה מקום שהתאים, מבחינת תנאים ודיור, ליכולת הכלכלית של אנשים שעלו לארץ".

במהלך השנים, מאז גויס למוסד והתמקם בדמשק, נהג כהן אחת לכמה חודשים לצאת לנסיעות עסקים באירופה, אותן ניצל לגיחות קצרות לבת ים, שם נפגש עם נדיה ושאר בני משפחתו. ביקורים אלה בעיר, מעידים קרוביו, חיזקו מאוד את כהן לעיר שאותה כה אהב. למרות שעברו שנים רבות מאז שעזבה ועברה להתגורר בהרצליה, החליטה כהן לפני כשלוש שנים כי המקום המתאים ביותר להנצחת זכרו של בעלה יהיה בבת ים. "זה היה עבורי הכי טבעי בעולם, למרות שלא גרתי כבר בעיר", אומרת כהן. "מבחינתי היה קל לפנות לעיריית בת ים מאשר לכל עירייה אחרת, כי מהעיר הזו אלי יצא לפעולה ממנה לא חזר. לא יכולתי לחשוב על שום מקום אחר".



כדי לקדם את הנושא נפגשה כהן עם ראש העירייה, שלומי לחיאני, ועם ממלא מקומו, אורי בוסקילה, שהבטיחו לסייע לה ואף הקצו מקום להקמת המוזיאון: הקומה העליונה של הספרייה העירונית. עוד סיכמו הצדדים על כך, כי בכפוף להתפתחויות, המוזיאון ייפתח לקהל הרחב במהלך שנת 2011. לאחר שהחלה להניע את המהלך, הייתה כהן מאושרת. באחד הראיונות שהעניקה לכלי התקשורת באותה תקופה, סיפרה כי הקמת המוזיאון בעיר היא עבורה - "סגירת מעגל אחרי שנים ארוכות של צער".

כאשר נשאלה בנוגע לחשיבות הקמת המוזיאון בעיר, אמרה: "זה עולם ומלואו עבורי. אלי אהב מאוד את בת ים, את הים שלה, את האנשים. בת ים זכתה להקים את המוסד הזה לאחד מבניה, שתרם מעל ומעבר למען המדינה. מאז שהרעיון הזה נרקם במוחי אני רואה את אלי מסייר שם, אני רואה את אלי מחייך שם, כאילו נתנו לו חיים חדשים".

לאחר שהתרשמה כי אנשי העירייה ישתפו עימה פעולה, החלה כהן לפעול במרץ להקמת פרויקט חייה, ותכננה, לפרטי פרטים, את כל אגפיו של המוזיאון. מתוך כוונה להפוך את המקום למוקד הנצחה לפעילות בעלה עבור הציבור הרחב, החלה כהן לעסוק גם בגיוס כספים לפרויקט. אלא שבחודשים האחרונים הבינה כי בעקבות חוסר שיתוף הפעולה מצד העירייה, כולל בנושא הכספי, אך לא רק בתחום זה, היא תתקשה להקים את המוזיאון בעיר.

מלחמת ההתשה
כהן, המתייחסת כאן לראשונה להחלטה שלא להקים את המוזיאון בבת ים, מתנסחת בעדינות רבה, אך מקורביה מספרים כי התנהלותה הנינוחה מסתירה את הכעס הרב שאצרה בחודשים האחרונים.

"שלומי לחיאני ואורי בוסקילה הם אנשים מקסימים, שנפגשו איתי וטיפלו בי בצורה מכובדת", אומרת כהן. "אבל בסופו של דבר יצאתי מותשת מהתהליך. הייתה כאן סחבת של שלוש שנים, שלוותה בתחושה שלא קורה כלום. לא הייתה מספיק יוזמה מטעמם, ולכן התהליך לא הצליח. אני לא רוצה לפגוע בהם, כי בשיחות איתי הם היו מאוד נלהבים, אבל מבחינת מעשים, זו הייתה נקודה בעייתית מאוד".

למרות העובדה שהתגוררו בבת ים תקופה קצרה יחסית, האיזור היה מרכז חיי המשפחה. יעידו על כך דברים שפורסמו בשנת 2009, באוטוביוגרפיה מאת שמואל שגב, על חייו של כהן. בין השאר נכתב בספר כי בעת שהותו בדמשק, כאשר חשב על חזרתו לישראל ביום מן הימים, שקל כהן אפשרות להיכנס כשותף בבית קולנוע קטן בחולון, שהיה בבעלות כמה מבני משפחתו.

גם לדבריה של כהן, מעיד הדבר על הקשר החזק שהיה לבעלה ולמשפחתו לאיזור. "אלי מעולם לא היה סוחר, אבל אחיו אפרים היה כזה ובשלב מסוים הציע לאלי לקבל אחוזים מבעלות על קולנוע