"חבורת הים", זהו שמה הלא רשמי של קרוב לעשרים תושבי בת ים, רובם גמלאים, שמבחינתם, יש דבר אחד בחיים אותו לא יפספסו לעולם: השכמת בוקר מוקדמת, מאוד מוקדמת, והתייצבות, רגע לפני שהשמש זורחת, בחוף הים העירוני.

הצטרפו ל"ידיעות השפלה" בפייסבוק

"כמה שיותר מוקדם יותר טוב, אפילו שמתעוררים בחושך והאור עולה רק שיורדים אל החוף", אומרת אווה מזור (58), אלופת ישראל לוותיקים בשחיית 1,500 מטר. "מי שלא מבין את זה לא יודע מה טוב בשבילו. כשאנחנו מסיימים פה את העניינים שלנו אנחנו בתחושת היי מטורף. אין דרך טובה מזאת להתחיל את היום, בשחייה בים, אפילו שגשם יורד עליך. זה החיבור הכי טבעי לטבע".

אין שום דבר בעולם שיעצור את חברי הקבוצה, שנבנתה במשך השנים מכמה "משוגעים לדבר", שהאהבה לבוקר, לים ולרוח מאחדת אותם. לא מזג האוויר הסוער, לא החום הכבד, ולא חגים ומועדים, יגרמו להם להסתובב לצד השני ולהמשיך לנחור.

מדי בוקר הם מגיעים לחוף קלדרון בבת ים, מניחים את חפציהם במסעדה המקומית ומתחילים בפעילות הקבועה, הכוללת חימום הגוף בהתעמלות, צעידה לאורך החוף, שחייה במים (בכל מזג אוויר ובכל תנאי), משחק מטקות, ולסיום, אם הזמן מאפשר, טורניר שש-בש קבוצתי.

בתום הפעילות, בשעה שרוב האנשים הרגילים רק מתעוררים משנתם או עסוקים בענייני הבוקר השגרתיים, עוזבים חברי הקבוצה את החוף, איש איש לענייניו. זאת שגרת חייהם, כל בוקר, 365 ימים בשנה.



משוגע נוסף לדבר הוא שלמה ברקת (64), גמלאי של התעשייה האווירית, שבשנה וחצי האחרונות לא פספס יום בים. "אין כמו הריח הזה באוויר בבוקר, לפני שהמכוניות וכל כלי הרכב מתחילים לזהם את האוויר", הוא אומר. "אני מגיע לחוף כל בוקר, פוגש את החברים ונהנה. יש מי שרואה בנו משוגעים אבל זה ממש לא נכון. אנחנו אנשים שמאמינים בדרך מסוימת, וחושבים שזה הדבר הנכון לעשות לגוף ולנשמה. אה, ואנחנו גם לא פוחדים משום דבר, זה המוטו שלנו".

אהרון גורי (60), אחד ממייסדי הקבוצה, מנסה להסביר מה מדוע חבריו והוא כה מכורים לדבר: "אי אפשר בדיוק להגדיר את הקטע. פשוט צריך להגיע לחוף ולהבין, למרות שאני לא בטוח שכולם יכולים להתחבר לזה. במילים פשוטות, זה פשוט סוף החיים, תחושה של משהו שהורג אותך, במובן החיובי, וכנראה שבגלל זה נהיה כאן תמיד, גם אם הכבישים ייסגרו, המדינה תיגמר או טורנדו יעיף כאן את הכל. אין תחליף לפעילות שלנו בחוף ולארוחת הבוקר המשותפת, רגע לפני שמתחילים את היום".

בעל התואר המחייב, "אלוף השש בש" של החבורה, ואחד מחבריה המבוגרים יותר, בנצי דיגה (73), משוכנע שדווקא שגרת חייהם של חברי הקבוצה, שלרבים מאיתנו נראית מטורפת, היא זו שמבטיחה בריאות.



"אנחנו אמנם סוג של קבוצה סגורה, אבל אין אצלנו חובות או חוקים, פרט לזה שכל אחד מאיתנו צריך לעשות מה שעושה לו טוב, וזה מה שקורה בשטח", מסביר דיגה. "יש כאלה שמגיעים וישר נכנסים לחוף, יש כאלה שצועדים עד חוף ראשון לציון וחזרה, ויש כאלה שמשחקים מטקות או עושים התעמלות או תרגילי כוח.

"זה אנחנו, לטוב או לרע, ומי שרוצה להצטרף אלינו מוזמן בשמחה. רק שיגיע בזמן, מוקדם מאוד לחוף, עם תעודת זהות וכמה תמונות. נעביר אותו ועדת קבלה ואם יתאים לנו, הוא יתקבל. מי שירצה להיות חלק מאיתנו יצטרך לעבוד קשה, לא כל אחד יכול".