העיר בת ים נמצאת בשנים האחרונות בתנופת פיתוח גדולה ואין ספק שהשתנתה ללא היכר. מעט מאוד אנשים שגרים בה זוכרים איך נראתה בימיה הראשונים. הדור ההוא הולך ונעלם, אבל התמונות והסיפורים עדיין קיימים וזמינים לכל מי שרוצה לדעת על נהג האוטובוס הראשון (ואיך הוא הפעיל סלקציה); על השומרים הקשוחים והמפחידים שהגנו על העיר (שאחד מהם פחד להיות נוכח בברית מילה); ומה הסיבה שהרסו את כיכר וינגייט, שהייתה מוקד הבילוי של הצעירים.

היכן היה אמור לעבוד המרגל אלי כהן ז"ל בשובו לארץ?
הצטרפו ל"ידיעות השפלה" בפייסבוק

כבר יותר מ־22 שנה אוספים חברי עמותת 'ותיקי בת ים' מסמכים וצילומים המתעדים את שנותיו הראשונות של היישוב, עוד מהימים בהם נקרא בית וגן. אבן הפינה ליישוב הונחה בשנת 1926, ועם קום המדינה, זמן קצר לאחר מלחמת השחרור, קיבלה העיר את שמה הנוכחי.

חברי עמותת הוותיקים, שבראשה עומד יעקב (יענקל'ה) זיו, נפגשו לראשונה בשנת 1992, והחליטו לעשות ככל שביכולתם כדי להנציח את תקופת הימים ההם. במהלך השנים אספו חברי העמותה חומר ארכיוני - מאות צילומים ומסמכים מאותה תקופה, שאותם הם משמרים, בהיעדר מוזיאון מסודר בעיר להנצחת מורשתה, ב־27 תיקיות קרטון שמסודרות במרפסת דירתו של זיו.

לפני כעשר שנים העמותה הוציאה לאור את הספר 'משפחות בית וגן', שתיעד את ראשית ההתיישבות בעיר. "השקענו לילות כימים בכתיבת הספר, כמו גם באיסוף החומר הרב. מי שסייעו לנו מאוד היו ההיסטוריון דב חרן ועוזרתו, חסידה ברוק-לוין, שחקרו את תולדות העיר", מספר זיו. "פנינו לעשרות משפחות שמסרו לנו תמונות ומסמכים שמהווים למעשה את הבסיס לכל מה שיש לנו כיום. אספנו כ־800 צילומים, מפות וכל מיני ניירות שמתעדים את השנים של טרום הקמת המדינה וכיצד התנהל כאן היישוב, החל מהמאבק להגנה על העיר ועד לרגעי היום הקטנים".



עם הקמת העמותה, שחבריה נפגשים בבית 'יד לבנים' העירוני, היו בה 12 שותפים, ובהם יוסף דננברג ז"ל, התינוק הראשון שנולד ביישוב, בשנת 1926. כיום חיים רק שניים מאותם מייסדים, האחד מהם הוא זיו, והשנייה היא חנה וולפרט (בן עזיז), שנשבעים לשאת עד יומם האחרון את מורשתה של העיר. "להנצחת היישוב שלנו יש חשיבות רבה עבורנו", אומרת וולפרט. "לא נשקוט עד שנשיג את מבוקשנו - הקמת בית מסודר למורשת העיר. במקביל, נמשיך להפיץ את משנתנו לכל הדור הצעיר ולכל דורש".

בשבוע שעבר נפגשנו עם זיו, וולפרט ושניים מתושביה הוותיקים של העיר, המכהנים כיום כחברי עמותת הוותיקים: יעקב (יענקל'ה) נול, המשמש כדובר העמותה, וזלמן סופר, שמשפחתו הייתה אחת הראשונות שהגיעו לעיר. נול עוד הספיק להילחם על הגנת העיר, בימים שלפני קום המדינה. הם שיתפו אותנו בחוויות והציגו בפנינו מאות תמונות מאותה תקופה המציגים את אורח החיים בבת ים של פעם, הרבה לפני הטיילת, מגדלי המגורים הגבוהים והצפיפות.
הנהג עשה סלקציה

בשנת 1934 הגיע לבית וגן האוטובוס הציבורי הראשון, שעורר התרגשות רבה בקרב תושבי העיר. האוטובוס, שהיה שייך לחברת פרטית, הגיע מתל אביב ויפו ועצר בנקודה אחת ויחידה בעיר - פינת הרחובות רוטשילד ובלפור.

סופר: "הכניסה לאוטובוס הייתה מאחור, והוא שימש את כל מי שרצה לצאת מהעיר, בתשלום של שני מיל. היה לאוטובוס נהג אחד ויחיד בשם זילברמן, ומי שלא מצא חן בעיניו היה נשאר בחוץ. כדי לתרץ את אי העלאתו לאוטובוס, הוא היה אומר לאותו אדם: 'בשביל מה לך לנסוע לתל אביב? אין לבנאדם כמוך מה לחפש שם".

גידול ירקות ב'תחכמוני'
נול: "בחופש הגדול, כילד, הייתי משקה את גינת הירק שהייתה בבית הספר ובה גידלנו ירקות שונים. בשעות התורנות שלי הייתי מגיע מדי בוקר עם משפך, ומשקה את הירקות. כך עשו כולם עד לחזרה ללימודים בתום החופש".



וולפרט: "הייתי תלמידה במקום וזכורים לי במיוחד המורה למוזיקה אונה והמנהל פרידמן. אונה הייתה עורכת בימי שישי עונג שבת, ופרידמן היה מעניש ילדים סוררים בסיבוב אוזנם באצבעותיו".

התמונה של בית הספר לקוחה משנות ה־30 המוקדמות, אז החלה בנייתו. על חזית המבנה ניתן להבחין בשלט המקורי הנושא את שמו.

פריז או בת ים?
במרכזה של כיכר וינגייט המפורסמת ברחוב רוטשילד פינת בלפור, ניצב עמוד בטון גבוה ובראשו פנס רחוב. הכיכר הייתה מקום המפגש של צעירי העיר בשנות ה־30 וה־40. לדברי ותיקי העיר, מי שעבר במקום חשב שמדובר, לא פחות ולא יותר, באחד מכיכרות פריז.

הכיכר נהרסה במהלך שנות ה־50, והסיבה לכך, על פי נול, משעשעת למדי: "לא ממש ברור מדוע הורידו את הכיכר, אך הטיעון העיקרי להריסה היה כי האוטובוסים שעברו בצומת הרחובות התקשו להסתובב במקום, בגלל הכיכר. מאז נהרסו עוד כמה וכמה כיכרות ברחבי העיר".

אחים לנשק
בין השנים 1936 ועד לאמצע שנות ה־40 העסיק הוועד המקומי