עשרות דיירים המתגוררים ברחוב בלפור מספר 2 בבת ים, חלקם הגדול קשישים וערירים, עלולים למצוא עצמם זרוקים ברחוב, ללא כל פתרון דיור. זאת לאחר שבית המשפט הורה למדינה לפנותם, אחרי שלפני למעלה משנה קבעו אגף ההנדסה של העירייה וגורמים מקצועיים אחרים שבדקו את המבנה, כי הוא מסוכן למגורים.

תמונות נדירות מימיה הראשונים של בת ים
הצטרפו ל"ידיעות השפלה" בפייסבוק

בניגוד לטענת הרשויות, דיירי הבניין טוענים כי ההחלטה לפנותם לא נובעת מבעיות הנדסיות אלא משיקולים כלכליים. לדבריהם, מכיוון שהמבנה ממוקם על קו החוף בין בת ים ליפו, הוא נכס נדל"ני חשוב ומבוקש על ידי יזמים וקבלנים. הדיירים אומרים שאנשי העסקים שירכשו את השטח ירוויחו כסף רב מבנייתו של מגדל מגורים חדש ומפואר שיוקם על חורבות בית המגורים, וזאת לדעתם הסיבה העיקרית לדרישת העירייה לפנותם מהמקום.

יכול להחזיק 100 שנה
הדיירים היו אמורים להתפנות במהלך חודש ספטמבר, אך בית המשפט העניק להם ארכה של כחודש, כדי שיוכלו לשהות בבתיהם בתקופת החגים. כעת מתוכנן הפינוי להתבצע עד לסוף חודש אוקטובר, ואם הדיירים לא יזכו לארכה נוספת, צפויים בימים הקרובים להגיע למקום אנשי משטרה ולסייע לאנשי העירייה ומשרד השיכון לאכוף את ההחלטה על סגירת הבניין וחסימת השטח מסביבו בגדרות גבוהות ובמנעולים. במקביל ינותקו הדירות מחשמל, מים וגז.

"הכנו ארגזי מים ומזון בקופסאות. אנחנו לא מתכוננים לוותר לאף אחד כי פשוט אין לנו לאן ללכת", טוענת ויולטה דנירוב בת ה־54, המתגוררת בבניין ב־22 השנים האחרונות. "עד לפני שנה גרו כאן מאות אנשים, אבל מי שיכול היה לברוח מכאן כשהתחיל הבלגן - ברח. מי שנשאר כאן עד עכשיו עשה זאת כי אין לו משפחה בארץ, אין לו לאן ללכת והוא מתקיים מקצבה זעומה של הביטוח הלאומי.

"הגירוש שלנו מכאן הוא קשה. אם זה תלוי בי, אני יוצאת מכאן עם טלאי צהוב על החולצה כמו במלחמת העולם, כי זה מה שאני מרגישה שעושים לי. עליתי לישראל מגיאורגיה לפני 30 שנה רק בגלל שרציתי לבוא ולגור במדינה ששייכת ליהודים, אבל עכשיו אני מבינה שאולי טעיתי. אני גרה בבניין ישן והרוס כי אני עובדת ומרוויחה שכר מינימום ואין לי ברירה אחרת. עכשיו הולכים לזרוק אותי מכאן, ומהכלום שיש לי היום כבר לא יישאר יותר שום דבר. זה הסוף שלנו וכולם שותקים".

מקס גלברט בן ה־74, עוד אחד מהדיירים הוותיקים בבניין, ניצול שואה ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ, משווה את הפינוי הקרוב של דיירי הבניין לגירוש היהודים מבתיהם בימי מלחמת העולם השנייה. הוא מבטיח לעשות כל מה שיידרש כדי לשמור על דירתו הצנועה. "מתנהגים אלינו כמו לזבל", הוא אומר. "כאשר הגרמנים גירשו את יהודי אירופה מבתיהם והכניסו אותם לגטאות, נתנו להם מים מדי פעם. פה פשוט מנתקים לנו את הברז. זה מעשה שלא ייעשה. הם מתכננים להגיע לכאן ולשים מחסומים ושרשראות בכניסה, ממש כמו הגסטאפו, כדי שאנשים שיחזרו מהעבודה לא יוכלו להיכנס לבית שלהם".



לטענת גלברט, אנשי העירייה הבטיחו לסייע לו במציאת דיור חלופי, אך נכון לעכשיו הוא טרם קיבל הודעה היכן יוכל להתגורר לאחר הפינוי מהבניין. "שרדתי את הזוועות של ד"ר מנגלה, הגעתי לישראל בדרך לא דרך, עברתי גיהנום ונלחמתי בשלוש מלחמות אבל המדינה שלנו לא עושה כלום עבורנו", הוא אומר. "יש ישראלים שדואגים קודם כל לסודנים, ורק אחר כך למסכנים שחיים כאן. מכאן אני לא יוצא, ואעשה מה שצריך כדי לעמוד על שלי. אחרי מה שעברתי, באמת שכבר אין לי מה להפסיד".

גלברט מאמין גם הוא שהשיקול להוצאת הדיירים מהמבנה הוא כלכלי ולא בטיחותי. "הדיבורים על כך שהמבנה מסוכן למגורים אינם נכונים. מהנדסי העירייה אולי קבעו שהוא עלול להתמוטט, אבל אנשי מקצוע שבדקו את המקום מטעמנו וקצת מבינים בנושא, אמרו שהמבנה הזה, למרות החזות הקשה שלו, יכול להחזיק מעמד עוד 100 שנה, בלי בעיה בכלל".

"קומבינה של אנשים"
יהודה פלד בן ה־70, קשיש ערירי המתגורר בבניין ב־20 השנים האחרונות, אומר גם הוא שיילחם על ההישארות בבניין, מהסיבה הפשוטה שאם יפונה ממנה ימצא את עצמו, כמו רבים משכניו, ברחוב. "זו אוזלת יד שאי אפשר לתאר", הוא אומר בכעס. "כשהגעתי לכאן לא היו פה כמעט דיירים ולאט לאט הכניסו לפה כל מיני אנשים, חלקם מסכנים שאין להם שום אדם בעולם. שולחים אותנו כבר שנים לעורכי דין של המדינה שימצאו לנו פתרון, ובזמן הזה רקמו תוכניות על הגב שלנו עם בעלי הון ויזמים. זו פשוט קומבינה של אנשים שקנו את הבניין, ואותנו משאירים להתבצר כאן עם ארגזי מים ומזון. חכמים על חלשים".

פלד אומר כי אין בכוונתו להיכנע. "יש לי שתי בנות שמתגוררת בחוץ לארץ, אך גם הן לא יכולות לסייע לי, כי פשוט אין להן איך. לצערי, אין זו הפעם הראשונה שאמצא את עצמי ברחוב. עצוב שלא באמת מתאמצים לעז