חזרות להצגה, שבועיים לפני עלייתה לבמה, הופכות בדרך כלל לסיר מבעבע של עצבים. בחדר החזרות של תיאטרון שמע, המעלה בסוף החודש את "דם קר", עיבוד חדש ל"מקבת" הקלאסי של שייקספיר, לא מרגישים שום לחץ. את הרוגע באוויר ניתן לייחס לקבוצת השחקנים בעלת התמהיל הייחודי: חלקם שומעים וחלקם כבדי שמיעה וחירשים.

כדורסלניות חירשות? בטח שיש דבר כזה
הצטרפו ל"ידיעות השפלה" בפייסבוק

שישה שחקנים ושחקניות לבושים שחור נבלעים על במה עם תפאורה מינימליסטית. המוזיקה שמלווה את ההצגה עוצמתית, כמעט שאין דיאלוגים או מונולוגים, ובכל זאת, המסרים החזקים מובעים בשפת גוף מופלאה, שהכל נאמר בה.

נאוה בן שלום, במאית ההצגה, מתמרנת בתוך קבוצת השחקנים המעורבת, הכוללת חירשים, כבדי שמיעה ושומעים גם יחד. בן שלום לקחה את העלילה המוכרת ובחרה להדגיש בה את הפן האנושי ואת לבטיו של האדם מול החברה. "הרעיון היה לבדוק מה מניע אדם לבצע מעשה נורא כמו רצח על מנת להתקדם בסולם ההצלחה", היא אומרת.

איך מביימים שחקנים חירשים ושומעים גם יחד?
"כולנו, החל ממני ודרך כל השחקנים, גם השומעים, יודעים את שפת הסימנים ומתקשרים באמצעותה. זאת הסיבה שכל כך שקט בחזרות שלנו".

יש 'תפקידים של' חירשים לעומת 'תפקידים של' שומעים?
"אין דבר כזה. הליהוק נעשה בהתאם לאופי השחקן, בלי שום קשר ללקות שלו".

אלה, ליידי מקבת
אשתו של מקבת, הליידי, היא זו שחושקת בכתר ודוחפת את בעלה לדקור את המלך למוות. את הגבירה הראשונה של העלילה, שלא מתביישת להשתמש בעוצמתה הנשית, מגלמת אלה אוחוטין (31) מראשון לציון, "כבדת שמיעה עם זהות של חירשת", כפי שהיא מגדירה את עצמה. "לתפקיד הכנסתי מימיקת פנים גבוהה, הבעות שבאות במקום מילים. אני יכולה להבין את ליידי מקבת, יש לה מטרה שהיא שואפת להגיע אליה מגובה באובססיה מטורפת להשיג אותה. גם אני יכולה לפעמים להיראות ביצ'ית בקטע טוב של אסרטיביות", היא מחייכת.

אוחוטין, בת להורים חירשים ואחות לכבד שמיעה, עלתה לישראל עם משפחתה בגלי העלייה של שנות ה־90. את עמותת שמע פגשה לראשונה כשהייתה בת 10, ילדה שבאה ללמוד באולפן לילדים עולים כבדי שמיעה וחירשים. "שמע היה כמו הבית השני שלי. פה למדתי לדבר עם קלינאית תקשורת. הרי ילדים חירשים לא מחקים קולות מהסביבה, הם צריכים ללמוד ולתרגל זיהוי צלילים והברות, בשימוש תמונות והמחשות ויזואליות. זה היה מאוד מייגע, ללמוד לדבר במקום ללכת לשחק, אבל זה מאוד חשוב בשביל להשתלב בחברה".

את מרגישה בנוח בחברת שומעים?
"אני חיה בחברה שרואה בי מוגבלת, אבל החברה היא זו שמגבילה אותי. בתור ילדה סבלתי מחוסר סובלנות של הסביבה לשפת הסימנים. זו השפה הטבעית לחירש, רק כך הוא יכול להרגיש בנוח, להתבטא, לגדול, להביע את עצמו, לדבר!".

את נשמעת כועסת.
"אני מפנה אצבע מאשימה בעיקר כלפי מוסדות ציבוריים שלא מונגשים לחירשים. לדוגמה, הייתה לי בעיה בבנק. הפקידה אמרה לי שרק בטלפון אפשר לפתור אותה. הסברתי לה שאני לא יכולה לדבר בטלפון, אז היא אמרה 'תמצאי אדם שומע שיתקשר אליי'. למה אני צריכה להתווכח על הזכות הבסיסית לקבל שירות שווה ערך? זה מתסכל. אני לא רוצה להיות תלויה באחרים, אני רוצה להיות עצמאית".

עד כמה הלקות היא מכשול עבורך?
"אני יכולה לעשות הכל — ללמוד, לקרוא, לשחק, אבל החברה היא זו ששמה את המכשול. עם זאת, גם אם היו ממציאים גלולה לשמיעה לא הייתי לוקחת אותה. אני גאה בעצמי ובקהילה שלי".

חמי, המלך דנקן
את המלך דנקן, שמקפח את חייו בדם קר, מגלמת דווקא שחקנית — חמי ולד, בת 30, כבדת שמיעה מראשון לציון.

איך בחורה משחקת תפקיד גברי?
"זה מעניין. משנים הליכה, משנים שפת גוף, מדביקים שפם", היא צוחקת, "זה מלך אז צריך לחשוב רם ונישא, משהו מכובד, מלא בעצמו. אני אוספת את השיער, חובשת כתר ועם האביזרים המתאימים נכנסת לדמות".



כתינוקת סבלה ולד מדלקות אוזניים שהחריפו ופגעו בכושר השמיעה שלה. "עד אחרי הצבא חייתי בהכחשה", היא מחייכת, "למדתי בתיכון רגיל, שירתתי בצבא והטלתי וטו על כל הנושא. רציתי להיות כמו כולם, לא להיות הילדה עם המכשירים".

התביישת להרכיב מכשיר שמיעה?
"החברה לא מקבלת את מכשיר השמיעה באותה סובלנות שהיא מקבלת משקפיים. מבחינתה, אין הבדל בין כבד שמיעה לחירש, לשניהם מדברים כאל מפגרים".

מכשיר השמיעה שלך מאוד נסתר.
"גם כשאני אוספת את השיער לא רואים אותו. אבל יום אחד קרה לי מקרה: נסעתי באוטובוס והחיילת שישבה לידי הבחינה במכשיר. היא שאלה אותי בחוסר טאקט, כשהיא צועקת לי לתוך האוזן, "מה, את לא שומעת?".

את מרגישה שאת מפספסת משהו כשאת בלי מכשיר שמיעה?
"בלי המכשיר אני לא מחוברת במאה אחוז למציאות. יש מגוון של צלילים שמעשירים את ההוויה. היום חשוב לי