לפני כ־13 שנה הקים פרופ' יורי ליאחוביצקי מבת ים את המוזיאון העירוני להנצחת השואה. הוא בנה את המקום במו ידיו, במבנה שהעירייה הקצתה לו, ומאז הוא מתמודד עם קשיים רבים אבל לא מוכן להרים ידיים. למרות חשיבותו הרבה של המקום, בו נאספו במשך השנים עשרות אלפי מסמכים ממלחמת העולם השנייה ומתקופת השואה, אין עדיין תוכנית עירונית מסודרת לביקור תלמידי בתי הספר בעיר במוזיאון.

אלמנתו של המרגל אלי כהן ז"ל: התישו אותי
הצטרפו ל"ידיעות השפלה" בפייסבוק

"יש הרבה ידע"
המוזיאון נמצא ברחוב מצדה בעיר, במבנה ששימש בעבר כגן ילדים. עשרות אלפי המסמכים במוזיאון כוללים את שמותיהם ופרטיהם האישיים של נספי השואה ושל ניצולי מחנות העבודה וההשמדה ופליטי הגטאות השונים שמתגוררים כיום בבת ים, שמספרם על פי הערכה עומד על כ־6,500. את עיקר העבודה מבצעים פרופ' ליאחוביצקי ומספר מתנדבים, הדואגים לשמור על המסמכים יקרי הערך ועל ניקיון המבנה הישן.

החדר המרכזי של המבנה כולל עשרות ארגזי קרטון ותיקיות, בהם מרוכזים המסמכים השונים וכן מספר עמדות מחשב ובהם חומר העוסק בתיעוד והנצחת חיי יהודי אירופה בתקופת השואה. בחדר יש מספר שולחנות וכסאות המיועדים לשימושם של תלמידי העיר, אולם למרות החשיבות הגדולה שבהעברת הנושא לתודעת הדור הצעיר, התלמידים כמעט ולא מגיעים למוזיאון.

"זה חבל מאוד", אומר פרופ' ליאחוביצקי. "יש כאן הרבה מידע וחומר שאספנו וריכזנו במשך שנים ארוכות, כולל ארכיון מוצגים מתקופת השואה שנתרמו לנו על ידי ניצולים תושבי העיר. יש לי רצון גדול והרבה ידע ולביקור של תלמידים במקום יש משמעות גדולה בהעברת הנושא לתודעת בני הנוער, מה גם שעוד דור אחד כבר לא יהיו לצערי ניצולים בינינו. אני מקווה מאוד שזה יקרה בקרוב, לזכר אותם מיליונים שנטבחו".

פרופ' ליאחוביצקי, שכיהן בעבר כחבר מועצת העיר, כבר הכין למעשה תוכנית העשרה עבור תלמידי העיר. פרט להעברת הידע באמצעות חומר תיעודי, מסמכים וקטעי וידאו נדירים מתקופת מלחמת העולם השנייה, תכלול חווית הביקור במוזיאון גם מפגש עם ניצולי שואה המתגוררים בעיר.

פרידה מההורים
אחד הניצולים שעשויים להשתתף בפרויקט החינוכי הוא טיבור (מרדכי) ברדוש בן ה־85, תושב העיר. רק לפני מספר שנים גילה פרופ' ליאחוביצקי את הקשר של ברדוש לשואה, למרות שהשניים מתגוררים בשכנות. ברדוש, המתגורר בבת ים מאז שנת 1968, הוא כיום השריד היחיד ממשפחתו הגרעינית, שלפני פרוץ המלחמה כללה זוג הורים ו־10 אחים ואחיות שחיו בעיירה קטנה ושלווה במרכז הונגריה.

משפחתו של ברדוש כמעט ושרדה את השואה בגטו שהוקם בעיירה בה התגוררו, אך כעשרה חודשים לפני תום המלחמה, כאשר תהליך השמדת היהודים היה בעיצומו, הועברו בני המשפחה למחנה אושוויץ-בירקנאו שבדרום פולין, מחנה ההשמדה הגדול ביותר שהקימו הנאצים.

"שעות ספורות לאחר הגעתנו למחנה, אחי הבכור שהיה אז בן 18 ואני שהייתי בן 16, נפרדנו מבני משפחתנו ומאז לא ראינו אותם יותר לעולם", מספר ברדוש. "בימים הראשונים לשהותנו במחנה שיכנו אותנו באגף הקרוב ביותר למשרפות, כך הבנתי בדיעבד. זכור לי הריח הנוראי, משום שישנו במרחק של 200 מטר משם. זכור לי היטב ריח הבשר השרוף ולפני שהבנתי מה קורה שם שאלתי מישהו אם אופים שם לחם, כי כשהגענו למחנה הבטיחו שנקבל לחם טרי. אז סיפרו לי שמי שנשלח עם הגעתו למחנה לצד ימין של רחבת הכניסה - לשם נשלחו הוריי ואחיותיי ואחי הגדולים - מובל מייד למשרפות".

שלושה ימים לאחר הגעתו לאושוויץ הועבר ברדוש למחנה עבודה, בו שהה כחצי שנה, שם עסק יחד עם אלפי ילדים אחרים בני 11 עד 16 בעבודות שונות. לאחר מספר חודשים, הועבר אחיו לעבודה במכרה פחם ומאז השניים לא נפגשו יותר. כאשר הסתיימה המלחמה גילה ברדוש כי אחיו נשלח לתאי הגזים אחרי שלושה חודשי עבודה במכרה.

"אחרי 4 חודשים ו־14 יום במחנה העבודה ליד אושוויץ, העבירו אותי ברכבת למפעל נשק של הגרמנים", מספר ברדוש. "שמחתי מאוד על כך משום שבאותה תקופה כבר התגברה מאוד הסלקציה ואלפים נשלחו מדי יום למשרפות".

ברדוש מספר כי בסמוך להעברתו עם אלפי צעירים נוספים למפעל הנשק, נרצחו חלק גדול מהילדים ובני הנוער שהיו באגף המיוחד שבו שהה באושוויץ. למזלו הרב הוא זכה לעלות על רכבת המשא שהובילה אות למפעל הנשק, זמן קצר לפני שמלאכת השמדת היהודים במחנה נכנסה לשלביה הסופיים.



"אמנם עבדנו קשה מאוד במפעל, משש בבוקר ועד שש בערב ובמשמרת נוספת משש בערב עד שש בבוקר, אבל תנאי המגורים שלנו שם היינו יחסית נורמליים, בוודאי בהשוואה לתנאים באושוויץ", אומר ברדוש. "היו לנו אפילו מים חמים זורמים ומזון סביר כדי להתקיים ממנו ולאפשר לנו לעבוד באופן בסיסי".

אולם על אף התנאים הטובים יחסית, במהלך ימי החורף הקשים של דצמבר 1944 התפשטה