כשהיה בן שבע התבשר אילן בן עמי שהוא חייב להפסיק את לימודי המוזיקה שלו בקונסרבטוריון העירוני בבת ים. המצב הכלכלי בבית לא איפשר את מימון את לימודי הגיטרה הקלאסית של המוזיקאי הצעיר, והאם נאלצה להודיע בבית הספר למוזיקה כי בנה לא יבוא יותר לשיעורים. "לא נורא", הפתיע המנהל. "לא צריך כסף. לילד הזה יש נשמה של רוסי, חבל לבזבז את הכישרון הזה".

הצטרפו ל"ידיעות השפלה" בפייסבוק

היום בן עמי כבר בן 47, אב לשני ילדים, בני 13 ו־18, ועל אף הנשמה הרוסית שייחסו לו, הוא מנגן גם בעוד ומזוהה עם הלהקה הכי לא רוסית בקלאסיקה הישראלית - 'הברירה הטבעית'. בימים אלה הוא מוציא לחנויות תקליט שני של 'בייבי אוריינטל', אותו הוא הפיק עם אלון אוחנה. השניים עשו הסבה מזרחית לשירי הילדים עליהם אנחנו והורינו גדלנו, עם כלי נגינה ועיבודים שגם מאזיני אייל גולן ושרית חדד יתקשו לזהות. שירים כמו 'הטיול הקטן' ו'פזמון ליקינטון' קיבלו טוויסט מפתיע בליווי, בין היתר, של באנדיר, טאבלה וקמנצ'ה.

"אנחנו לא רוצים שילדים יחשבו שדרבוקה ועוד זה של ערבים", מסביר בן עמי, שליקט ועיבד את הפרויקט. "הכלים האלה הם שלי, הם של סבא שלי, והגיע הזמן שהם יהיו חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. זה עניין של חינוך, ואנחנו צריכים להתחיל אותו מלמטה, מגיל צעיר".

צופים ועברייני צעצוע
בן עמי גדל בבת ים של שנות ה־70. כבר בגיל יסודי השתתף בקונצרטים, כולם על טהרת המוזיקה הקלאסית. "היום מורים צעירים מלמדים ילדים לנגן ביטלס, לנגן אקורדים", הוא אומר. "אני למדתי אצל פרידה, הכל במונחים של מוזיקה קלאסית. למרות השליטה שלי היום במוזיקה מזרחית, מבחינתי מוזיקה קלאסית היא עדיין המוזיקה של הילדות. זו גם המוזיקה ששמעתי בבית, אפילו שאני חצי מרוקאי וחצי תימני".

מתי זנחת את המוזיקה הקלאסית לטובת רוק?
"כשאתה גדל בבת ים, יש לך שתי אפשרויות - או שאתה מצטרף לערסים שפורצים למכוניות, ולעיתים חווינו את הסטיות הקטנות האלה, או שאתה ילד טוב שהולך לצופים. הדרך השנייה היא זאת שבאמת בחרתי בה בסופו של דבר, גם בזכות הבחירה שלי במוזיקה".

מה זה אומר סטיות קטנות?
"אין לך הרבה ברירות, כשאתה מחזיק גיטרה בגיל 15, לוחץ על הדוושה של ה'דיסטורשן' ומנגן ג'ימי הנדריקס, צובע את השיער ומטפח מראה כמו של ה'רוקסטארים' של הסיקסטיז והסבנטיז, אתה גם מאמץ חיים כאלה. זה גם היה חלק מהמציאות הבת ימית. הנוער אז לא באמת נראה כמו ג'ימי הנדריקס, אבל היו קבוצות שבהוויה שלהן חיו את הרוקנ'רול, חיים של עברייני צעצוע. לא במושג של עבריינות, אלא יותר מהמקום של להיות לו ריד, ג'ים מוריסון והנדריקס - חיים פרועים".

הצלחתם לייצר בבת ים סוג של סצנה מוזיקלית מקומית?
"בהתחלה רק אני ניגנתי, ואז הצטרף גם אחי הראל, שצעיר ממני בארבע שנים והיום הוא גיטריסט מצליח. שנינו התחלנו לינוק את הרוק הקלאסי שהיה אז, אבל הייתה סביבנו קבוצה מאוד קטנה. מוזיקאים בבת ים של שנות ה־70 זה היה כמו לחפש עשרה צדיקים בסדום. עם הזמן הצמחנו דור שלם, שהיום הם חלק מעולם המוזיקה התל אביבי, אם זה כבעלי 'לייבלים' ואם כבעלי אולפנים וחדרי חזרות".

באיזה שלב נחשפת למוזיקה האוריינטלית?
"עברתי בדיוק לתל אביב, הייתי רק בן 17, וממקום של סקרנות הנחתי את הגיטרה החשמלית בצד והחלטתי שאני מתנסה בפלמנקו. במקביל, אמא שלי לחצה שאמצא פרנסה, הרי אי אפשר להתפרנס מנגינת פלמנקו. אחרי שעבדתי קצת במטבחים בתל אביב ירדתי לערבה, לעבוד שם בקטיף. הייתי קם בחמש בבוקר, מתרוצץ בין השדות לתרנגולות ההודו ובלילות ניגנתי שם בשביל החבר'ה, מעין פלאח שבסוף היום תופס גיטרה ומנגן לפועלים האחרים".

מחוץ למיינסטרים
הערבים האלה, במושבים בדרום הארץ, זימנו לבן עמי את קפיצת המדרגה המשמעותית בחייו כמוזיקאי. השמועה על נגן הפלמנקו פרשה כנפיים והגיעה לאוזניים הנכונות. בשנת 1991, כשהיה בן 24, קיבל בן עמי טלפון מאמו, שסיפרה לו ששלמה בר מחפש אותו. ביום שלמחרת הוא ארז את חפציו ונסע לבאר יעקב, לביתו של מנהיג להקת 'הברירה הטבעית'.

"שלמה ניגן מוזיקת עולם, והיכולת שלי לנגן פלמנקו הביאה אותי לשם, כי זה בדיוק מה שהוא חיפש. כך שאפשר לומר ששיחק לי המזל. ניקיתי את הציפורניים מהבוץ והכנתי את עצמי לאודישן. אפשר להגיד שהרשמתי אותו ומאז בעצם אני איתו, במשך 23 שנה".

'הברירה הטבעית', על אף שהיא שורדת את כל השנים האלה, עדיין לא מצליחה לחדור למרכז התודעה בישראל. מה ההסבר שלך?
"נכון, היא עדיין מחוץ למיינסטרים. מדובר בהרכב שלא עונה על הדרישות הרדיופוניות, שום דבר שהוא חלק מההגדרה של הפריצה לגלי האתר. יש ללהקה תדר מאוד אישי. אין אדם שלא מכיר אותה, אבל היא עדיין לא חלק מהמוזיקה המרכזית. זה לא יוצא בגדול. עדיין, הביקורות שיש סביב ההופעה היא אח