צילום: קובי קואנקס בשנת 2001 השתנו חייה של משפחת סיטון מן הקצה אל הקצה. בפיגוע תופת באוטובוס סמוך ליישוב עמנואל נפצעו קשה ילדי המשפחה שהיו בדרכם ליום כיף. אחת הילדות איבדה את עינה, שתיים נפצעו בינוני, הרביעי נותר פגוע במוחו ובגפיו. ב־2005 הגישה המשפחה תביעת נזיקין נגד הרשות הפלסטינית, אותה ראו אחראית לפיגוע, ונגד המועצה המקומית עמנואל ומי שעמד אז בראשה, יששכר פרנקנטהל, בטענה שמנשר שפרסמה העירייה הטעה את התושבים לחשוב שהאוטובוס בו נסעו ממוגן ירי, מה שבדיעבד הוכח בבית המשפט כלא נכון. לאחרונה הגיע ההליך המשפטי לסופו, ותביעת המשפחה נדחתה.

כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

"כולם, כולל הרשות הפלסטינית, יצאו זכאים. אף אחד לא אחראי לפיגוע שהרס לנו את החיים", אומר השבוע אבי המשפחה, יעקב סיטון, ודמעות בעיניו.
אך בכך הסיפור לא תם. החודש הגיעה למשפחה דרישת תשלום על הוצאות משפט בסכום של 42 אלף שקל. "נעשה לנו עוול גדול", אומר סיטון, המתגורר בבת ים עם אשתו חנה ובנם ליאון, שנותר פגוע. הם מתקיימים מקצבת ביטוח לאומי של 4,164 שקלים לחודש, ונדרשים כעת לשלם 4,255 שקלים מדי חודש כדי לכסות את החוב. "בערעור היינו מנצחים", סבור סיטון, "אבל אין לנו כסף. אנחנו בקושי שורדים. הפתרון היחיד שיש לנו הוא לבקש הלוואה בשוק האפור. יבורך מי שיעזור לנו להשיג צדק".

ב־12 בדצמבר 2001, נר רביעי של חנוכה, יצאו ארבעה מילדי משפחת סיטון, שאז התגוררה בעמנואל, לקניון פתח תקווה. "יש לנו שבעה ילדים", מספר אביהם. "באותו יום יצאה סיוון, שהייתה בת 17, עם ליאון בן ה־14 והתאומות, יהלומה ושרה, בנות ה־12. הם היו צריכים לחזור להדלקת נרות והתעכבו. פתאום הטלפון מצלצל. זו הייתה שרה: 'אבא, היה פיגוע, בוא תציל אותנו". יעקב משתתק, מנגב את פניו ומצית סיגריה. "רצתי לשם מיד. קשה לי לדבר על מה שראיתי. הגעתי לפני כוחות ההצלה. עוד היו יריות ודם בכל מקום".

הפיגוע הקטלני החל במטען רב עוצמה, שהופעל נגד האוטובוס, קו 189, סמוך לשער היישוב. כאשר האוטובוס עצר, ירו שלושה מחבלים לכיוונו. ההתקפה הסתיימה רק לאחר שארבעה לוחמי משמר הגבול הסתערו על המחבלים. בפיגוע נרצחו עשרה ונפצעו שלושים, ביניהם ארבעת ילדי משפחת סיטון. הבן, ליאון, הוגדר בהתחלה כחלל. רק לפנות בוקר התברר שנותר בחיים.



ארבעת הילדים שרדו אך הסבל לא תם. "יהלומה, אחת התאומות, איבדה עין", מספר סיטון. "אחיותיה סבלו מרסיסים ונזקקו לטיפולים רפואיים. כולנו סבלנו וסובלים מתופעות טראומה ופוסט טראומה, אבל ליאון ספג את הנזק הכי קשה. הוא היה מאושפז תקופה ארוכה בבית לווינשטיין ועבר כמה ניתוחים, אבל את הרסיסים שנשארו במוח ובגפיים אי אפשר להזיז וזה משפיע על האדם. הוא אמנם חי, מדבר והולך, אבל הוא כבר לא אותו בן אדם".

ב־2005 הגישה המשפחה תביעת נזיקין נגד הרשות הפלסטינית, המועצה הפלסטינית, מרוואן ברגותי, המועצה המקומית עמנואל, ונגד מי שעמד בראשה, יששכר פרנקנטהל. התביעה נגד הרשות הפלסטינית הוגשה בטענה, שבניגוד לחובתה היא לא פיקחה על פעולות ארגוני הטרור שבאחריותה ושליטתה ולא פעלה למניעת פיגועי טרור מצד מחבלים שיצאו משטחה. התביעה נדחתה ביולי האחרון על ידי השופט אבי זמיר, בנימוק שלא ניתן למתוח קו עובדתי ישר בין המחבלים בפיגוע זה לבין הרשות הפלסטינית וברגותי.

בתביעה נגד עמנואל ופרנקנטהל נטען כי המועצה הטעתה את תושבי היישוב לגבי הימים והשעות בהם אמורים היו לפעול אוטובוסים ממוגני ירי. התביעה התבססה על מנשר שחילקה המועצה לתושבים ב־26.11.01, ימים ספורים לפני הפיגוע. על המנשר חתום פרנקנטהל, ומצוין בו כי לאור אירוע ירי קודם יהיה קו האוטובוס של השעה 16:15 מבני ברק לעמנואל ממוגן ירי. בבית המשפט התברר שהאוטובוס לא היה ממוגן.

בפסיקתו קבע השופט שלא ניתן לקבוע שהתנהלות המועצה והעומד בראשה פעלו בהתרשלות ולכן דחה את התביעה. בנוסף, קבע שכל צד יישא בהוצאותיו.

"המצב לא פשוט. עד ל־25 בחודש אנחנו חייבים לשלם", אומר יעקב. "כמה חודשים אחרי הפיגוע פוטרתי מעבודתי כנגר. אחרי כמה חודשים עברתי אירוע מוחי ונשארתי פגוע בצד אחד של הגוף. אשתי סובלת מגידולים בראש וצריכה לעבור ניתוח. אני בן 68, אשתי בת 65, היא גידלה שבעה ילדים ולא עבדה מחוץ לבית. אין לה הכנסה מביטוח לאומי. הלוואי ויכולתי לצאת לעבוד, אבל שנינו חיים על קצבה של 4,164 שקל".

כמוצא אחרון כתבו בני הזוג מכתב לנשיא המדינה, ראובן ריבלין. במכתב הם ביקשו את עזרתו לצמצום הוצאות המשפט. "אם היה לנו מחצית מהסכום", הם אומרים, "היינו מערערים על פסק הדין. לא תבענו בשביל להרוויח. זה לא עניין של כסף למרות שהפיגוע הרס אותנו כלכלית. רצינו שייקחו אחריות על מה שנעשה לנו. במקום זה נעשה לנו עוול".

מהנהלת בתי המשפט נמסר