צילום: מוטי קמחי ביום שני השבוע טרק הרב חנניה בלומרט את הטלפון באמצע ראיון לתחנת רדיו חרדית. חמתו התעוררה בעקבות שאלה על התנהגות יוצאי אתיופיה בהפגנות הסוערות שהיו בירושלים ובתל אביב, והשוואתם לבהמות הולכות על שתיים. "אמרתי לשדרן שאני לא מוכן לשמוע דיבור כזה וטרקתי את הטלפון", אומר בלומרט, רב הקהילה האתיופית בבת ים.

כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

הרב בלומרט בן ה־41 אינו אדם שמתרגז בקלות, אך אמירות כאלה מצליחות להוציא אותו משלוותו. "אפילו הילדים שלי הופתעו לשמוע אותי צועק בשידור", הוא צוחק. "אבל מיד קיבלתי מהם סמס: 'כל הכבוד אבא, יצאת גבר!".

סירב לתואר
בלומרט הוא דמות ייחודית בנוף האורתודוכסי: אשכנזי שעלה לישראל מארצות הברית, דובר אמהרית שוטפת, נשוי לאישה ממשפחה יוצאת אתיופיה ("טיגרית שלא דוברת אמהרית"), אב לשישה, "בגוונים שונים ויפים של חום ולבן", ומזה ארבע שנים משמש רב קהילת יוצאי אתיופיה בבת ים.

איך נוצר הקשר שלך עם העדה האתיופית?
"זה היה מהלך מתגלגל, לא משהו מתוכנן. ב־1991 פתחו במלון 'שלום' בירושלים, מול ביתי, מרכז לעולים מאתיופיה. זה היה אחרי 'מבצע שלמה', בו הם הובאו לארץ, והלכתי להתנדב. נעזרתי בספרים ולמדתי בעצמי את השפה. זה מאוד תרם לקשר שלי איתם ומשם התגלגלתי להיכרות עם זקני הקהילה, התחלתי להכיר את המסורת, התרבות והדת. כל זה במקביל למסלול העיקרי שלי כבחור ישיבה ואחר כך בלימודי רבנות".

הקשר בין הצדדים התהדק עוד יותר כאשר בלומרט נשא אישה יוצאת אתיופיה.

מה היו התגובות במשפחה שלך לחתונה?
"אצלי במשפחה כבר יש תקדים. אבי אשכנזי שהגיע לישראל ללמוד בטכניון וחזר עם כלה ממוצא חלבי־סורי, אז אני רק לקחתי את זה צעד אחד קדימה. המשפחה עשתה את הבירורים והעניינים הדרושים כדי לוודא שאין בעיה הלכתית וקיבלה את אשתי בזרועות פתוחות. עבור אחיותיי היא אחות לכל דבר".



לדבריו, החתונה שנחשבה לפני 20 שנה כחריגה, הפכה כיום למצב שכיח. "אני מכיר עשרות חבר'ה מהציבור הדתי, 'בני עקיבא' ובעיקר בהתיישבות, שעושים זאת. אפילו חיתנתי חלק. זוגות אשכנזים-אתיופים זה כבר לא דבר נדיר".

בקיאותו במנהגי העדה, מסורתה ושפתה, גרמו לכך שזקני העדה הציעו לו להיות מוסמך ל'קייס' (איש דת) הלבן הראשון. "את הכינוי 'הקייס הלבן' טבע אדם שכתב עליי הערה בוויקיפדיה, אז אני לא יודע מי הוא. לדעתי, זה תואר כבוד, אך להצעה עצמה סירבתי כי אני לא מתכוון להחליף את דרך החיים שלי. ביקשו ממני להקריב קורבן, דבר שנהוג במסורת העדה, ולא הסכמתי. אני מכבד את דרכיהם, מתפלל איתם, אבל לא במקום התפילות שלי".

לפני ארבע שנים מונה בלומרט לרב הקהילה האתיופית בבת ים, מינוי שגרם להרמת גבה וללא מעט התנגדויות. "היו מספר סיבות להתנגדויות", הוא מפרט. "פוליטיקות פנימיות, שאלו למה אני ולא רב מהקהילה האתיופית, ומי שלא הכיר אותי לא ידע אם אני מתאים לתפקיד. היום זה כבר לא משנה. אני כאן וחושב שאני עושה את מלאכתי נאמנה".

זה לא מרתיע את אנשי העדה שאתה לא שייך אליהם?
"להיפך. לדעתי זה אפילו מקרב, כי תמיד היו ויהיו מחלוקות ואינטריגות פנימיות. אני, כאדם שבא מבחוץ, יכול להבחין טוב יותר בדברים שמבפנים אולי יתקשו להעיר עליהם. בני העדה יודעים שאני מכבד אותם, נותן להם מקום ולא מתערב יתר על המידה במנהגים העתיקים. לצעירים בדרך כלל קל יותר".

איך משלבים בין המסורת של העדה האתיופית לבין הזרם האורתודוקסי הקיים ברבנות?
"כמו כל רב קהילה אני יודע שיש מקרים שצריך לנהוג בפשרנות. למשל, אצל זקני העדה נהוג להביא כסף לבית הכנסת בשבת. זה המנהג וזה מתוך כבוד למקדש ואני לא יכול לקחת את המנהג הזה מאדם קשיש, אז אני מעלים עין. אני יודע מאיפה זה מגיע, ויש מנהגים שאי אפשר לבטל".

"משבר אמון"
בלומרט לא השתתף בהפגנות, אך את המקום שממנו מגיעה המחאה הוא מכיר היטב. "מדובר בעוול מתמשך של 30 שנה. מספיק להסתכל בטוקבקים בידיעות שקשורות לקהילה. תמיד צפים שם אנשי רפש שאומרים 'בשביל מה הבאנו אתכם?' ואני שואל: 'ואותך לא הביאו מאיזה שהוא מקום? הוריך, סביך, כולם יהודים ש'הביאו' מאיזה מקום.

"בני הקהילה נתקלים הרבה פעמים באטימות לצרכיהם", מוסיף הרב בלומרט. "הקהילה נמצאת כיום במשבר אמון מאוד חריף מול המערכת הציבורית, יש הרגשה מתמשכת של קיפוח. אנשים הגיעו לישראל אחרי מסע מפרך של שלוש שנים ברגל, שבו בני משפחתם מתו מול עיניהם, ואז גילו שיהדותם אינה מוכרת למרות שהיא לא הייתה צריכה להיות מוטלת בספק. משבר האמון החל כבר שם ועם השנים הלך והתעצם".

מה הפתרון בעיניך?
"הדרך היחידה לפתרון לטווח ארוך היא ממקום של כבוד והבנה לצרכי הקהילה. צריך למנות מנהיגות מוכרת שתבוא מבפנים, מזקני הקהילה, נציגות שתגיע מהשטח ולא במינויים מלמע