צילום: קובי קואנקס כשליזה מכסה את בובת התינוקת שלה בעגלה היא נוזפת בה בשקט שהלויקוציטים שלה שוב עלו. "עכשיו תצטרכי לחזור לבית החולים ולקבל תרופה", היא מאיימת על גוף הפלסטיק הדומם. ליזה רק בת חמש וכבר מכירה את כל המונחים הרפואיים הקשורים במחלה שלה. היא גם יודעת שאסור לה להוריד את המסכה מהפנים, "רק בשביל הצילום אני מורידה כדי שיראו שאני מחייכת", היא מספרת לנו השבוע. החלום שלה הוא ללכת לסרט ולגן החיות עם אחיה, מישה, בן השלוש. "אבל להיות בריאה זה הכי חשוב", היא מוסיפה מיד בפנים רציניות.

לפני כשבועיים וחצי נחתה ליזה גלזוב עם בני משפחתה בשדה התעופה בישראל. באוקראינה, ארץ מולדתה, נאמר להוריה שלילדה אין שום סיכוי, ולכן החליטו על עליית בזק לישראל כדי להציל את חיי בתם. מיד לאחר הנחיתה הובהלה הילדה לבית החולים והוכנסה לבידוד, שם היא מחכה למציאת תורם מח עצם מתאים. הוריה, שהגיעו לישראל חסרי כל ומתגוררים בדירת קלט זמנית שהשכירה להם מחלקת הקליטה בעיריית בת ים, משוועים לעזרה. "סל הקליטה מספיק בדיוק עבור שכר דירה, אבל ההורים בינתיים לא עובדים. האמא כל הזמן בבית החולים, האבא לא יודע עברית ויש עוד אח קטן שצריך לטפל בו. אין להם כסף לאוכל ואפילו לא ריהוט בסיסי לבית", מסבירה סגנית ראש העירייה ומחזיקת תיק הקליטה, אירנה גנין, שנרתמה לעזרתם ומסייעת בגיוס תרומות שיסייעו למשפחה לשרוד. "איך אפשר לראות את החיוך של הילדה הזו ולא להפוך עולמות בשבילה?".

ליזה עדיין לא מכירה את הארץ החדשה אליה היגרה משפחתה. ביום שישי האחרון היא יצאה לראשונה מבית החולים לחופשת סוף שבוע. פגשנו אותה בדירת הקלט שבה מתגוררת המשפחה, ושממנה אסור לה לצאת כדי שלא תיחשף לנגיפים ולחיידקים שיסכנו את חייה.

השיחה מתנהלת ברוסית. על התרגום אחראית גנין, שלקחה על עצמה את הובלת מאבק ההישרדות של המשפחה מאז שקיבלה את שיחת הטלפון הראשונה מהם מאוקראינה. "המתווכים היו אנשי עמותת 'הקרן לידידות', שסייעו בכרטיסי טיסה, ובתוך ימים ספורים המשפחה הייתה בדרכה לבת ים", מספרת גנין. "מהרגע שהכרתי אותה אני חושבת רק על ליזה, רואה את הפנים שלה לפני שאני הולכת לישון בלילה".

מאבק על החיים
המאבק לחיי ליזה החל ב־22 באפריל השנה. אז קיבלו קטי ודניס את האבחנה הקשה, לפיה בתם בת הארבע וחצי חולה בלוקמיה. המשפחה התגוררה אז בעיר דוניצק, הנמצאת במרכז מוקדי המאבק באוקראינה. דניס עבד כפקיד בנק וקטי רופאה אונקולוגית המתמחה בילדים. "כשזו הילדה שלך את לא רואה את הסימנים", היא אומרת השבוע בחיוך עגום. "זה התחיל ברצף מחלות קלות. הצטננות, שפעת, כאבי בטן, עצירות. לקחנו אותה לבדיקות, אבל באוקראינה הכל מסובך, הולך לאט יותר, ועל הרבה דברים צריך לשלם באופן פרטי. אחר כך סברו שיש דלקת במעיים וחשבו לנתח. עשו בדיקות דם, ועדיין לא ראיתי אצל ליזה את מה שאני רואה כל יום אצל הילדים המטופלים שלי. חלק מהבדיקות יצאו לא טוב, אחרות יצאו בסדר, כנראה לא באמת רציתי לראות את האמת, קיוויתי שזה לא נכון", אומרת האם.



רק כאשר הופיעו נקודות אדומות בגב, סימן שהאם המומחית בלוקמיה לא יכלה להתעלם ממנו, נפל האסימון, ואיתו הגיע האבחון הסופי - סרטן הדם. המשפחה עברה מדוניצק לקייב, "שם יש בית חולים גדול, וחשבנו שיטפלו בה טוב יותר", ממשיכה קטי.

ליזה החלה שרשרת טיפולים כימותרפיים קשים, אך המצב הלך והתדרדר. "בסוף הרופאים אמרו שאין מה לעשות יותר. רק השתלת מח עצם", אומרת קטי בשקט. "אחיה הקטן של ליזה נמצא לא מתאים להשתלה. באוקראינה לא עושים השתלת מח עצם מאדם זר. אין אפשרות כזו בכלל, ואין חיבור למאגרי מח עצם בעולם. בעצם אמרו לנו שאין מה לעשות יותר, באוקראינה אי אפשר להציל את החיים שלה וצריך לחפש פתרון אחר".

עליית בזק לישראל
שלושה שבועות חלפו מאז קבלת הבשורה המרה ועד שנחתה המשפחה בישראל. "הם היו צריכים להגיע ב־27 באוקטובר, והקדמנו להם את הטיסה ל־15 כי המצב היה מאוד חמור", מספרת גנין ומדגישה ששני ההורים יהודים ועל כן מדובר בעלייה לארץ ולא במקרה הומניטרי בלבד. "המחשבה לעלות לישראל הייתה קיימת עוד קודם, אבל קשה לעזוב הכל בבת אחת ולעזוב לארץ חדשה, ברגע שהם הבינו ששם אי אפשר להציל את הבת שלהם, המחשבה הראשונה שלהם הייתה לעלות לישראל. כאן יש את האמצעים, וכאן יש לה סיכוי לחיות.

"סל הקליטה לא מספיק ליותר משכר דירה, הם לא הביאו כמעט כלום מאוקראינה, והמשכורות שם ממילא מאוד נמוכות. רק מאה דולר לחודש מקבלת שם רופאה. אחד הקשיים שבגללם אנחנו לא מבקשים סיוע בבגדים, צעצועים או כלי בית יד שנייה הוא שיש דברים שהמשפחה לא יכולה להכניס הביתה, הכל חייב להיות חדש או לעבור חיטוי יסודי. המצב של ליזה מאוד רגיש. היא נמצאת עכשיו בבידוד לפני ניתוח, עוברת טיפולים, ומספיק רק זיהום קטן