בין שחור ללבן. רחוב יוספטל | צילום: קובי קואנקס

סערת יוספטל
בתחילת השנה שודרה בטלוויזיה סדרת הדוקו 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', שחוללה סערה רבתי בעקבות הגילויים שלה אודות התנהלות בכירי המדינה מול העולים החדשים מצפון אפריקה. בין היתר הובא בסדרה ציטוט של ד"ר גיורא יוספטל, שר וח"כ בכיר מטעם מפא"י, שתועד מתבטא באופן גזעני.

בין היתר נטען שאמר: "מדובר בעלייה בעלת משקל מוסרי ירוד, רמה חברתית פחותה, ומטען רעיוני דל. הם עלולים להוריד את המדינה למצולות של חברה לבנטינית, בדרגת שפל השווה לזאת של עמי האיזור".

על שמו של יוספטל, כידוע, נקרא אחד הרחובות המרכזיים והארוכים בבת ים ואף מחלף בנתיבי איילון, שמוכר כמעט לכל תושב באיזור. בעקבות שידור הפרק עם דבריו, התארגנה מחאה בעיר בעד החלפת שם הרחוב. חברת מועצת העיר, קטי

פיאסצקי־מורג, שלחה מכתב רשמי ליו"ר ועדת השמות בעירייה, ויקטור טל, וכתבה: "אל לנו כחברה לקבל אמירות בעלות אופי גזעני, מיזוגני או הומופובי. תפקידנו למנוע הנצחת אישים שמפיצים שנאה וגזענות".

היו שסברו אחרת. לביא שיפמן, המתמודד למועצת העיר, הבהיר: "אני בעד לחפור בכל עוול היסטורי ולהציף כל מעשה נבלה, אבל נגד מחיקת שמות והחלפת זהויות. חשוב מאוד שנדע מאיפה באנו, לטוב ולרע, אבל לעשות זאת דרך שינוי שמות רחובות זו חרב פיפיות כי היום מוחקים את יוספטל, ומחר יכולים למחוק כל שם או מאורע שלא מוצא חן בעיני קבוצה מסוימת".

היו ראשי עיריות כמו מרים פיירברג־איכר בנתניה שאכן החליטו לשנות את שם הרחוב בעקבות הסערה. בבת ים, לפי שעה, לא חל שינוי.

סינמטק? לא

תם הסרט. קניון בת ים | צילום: קובי קואנקס

לא מעט תושבים ציפו בכיליון עיניים למה שהבטיחו שלטי ענק בקומה העליונה של קניון בת ים - הקמתו של 'סינמטק בת ים', שאמור היה למלא את החלל שנותר מאז סגירת בית הקולנוע 'רב חן', שהיה גם האחרון בעיר. אבל מהשלטים הגדולים נותרה רק אכזבה, ותושבי העיר עדיין נאלצים לנסוע לראות סרטים בערים אחרות.

יריית הפתיחה לפרויקט הסינמטק נורתה בקיץ 2015, אז התבשרו תושבי בת ים כי הופקדה תוכנית מתאר במשרדי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה שבסופה יקום בעיר פרויקט תרבות חדשני. מנכ"ל הקניון דאז אליעזר רם נשמע אופטימי ואמר שאם לא יהיו עיכובים מיוחדים, כבר בדצמבר באותה השנה יוכלו להיפתח שערי הסינמטק להצגות ראשונות והיסטוריות.

ההחלטה התקבלה, החוזה נחתם - אך המקום עמד שומם. לבסוף החליטה העירייה לממש את זכויותיה על הנכס והחליטה להפעיל בתחומו מרכז צעירים, "אשר יתן מענה וייעוץ לצעירים, סטודנטים, חיילים וחיילים משוחררים. חלל עבודה 'הקוביה' בסגנון wework אשר יציע שני חללים, האחד חלל משותף והשני חללים פרטיים ואינטימיים יותר.

"אלו יושכרו ליזמים צעירים, עסקים מתחילים במחירים סמליים, כחלק מהמטרה העירונית לעידוד יזמות והצלחה", כך נמסר בהודעתה הרשמית.

רבים מתושבי העיר נותרו מאוכזבים. אמיל ספירין (25) תושב העיר אמר: "תרבות זה לא רק הצגה שרואים בתיאטרון. אם פעם היינו הולכים לראות פיזית אנשים על הבמה, היום חלק רחב מההתעניינות במשחק נמצא בסרטים שרואים ב'סינמה סיטי' או ב'יס פלנט'.

"לא לכל אחד יש את האופציה והפריבילגיה לקנות רכב או להוציא רישיון נהיגה. יש אנשים שרוצים וצריכים את הקולנוע מתחת לבית, בסביבה הקרובה. למה האנשים האלה לא זכאים לראות סרטים?".

יש לנו מטוס

הילדים רגע לפני ההמראה | צילום: סיון פרג'

לא ברור אם זה יסייע קצת לשיפור תדמיתה של בת ים, אבל מהשנה יש מטוס נוסעים חדש ומפואר שנקרא על שם העיר. חברת 'אל־על' נוהגת להעניק למטוסיה את שמות ערי ישראל. כן, לתל אביב כבר יש מטוס, גם לירושלים, לאשדוד, כמו גם לקריית אונו הקטנה. גם חולון, השכנה שלנו מדרום, זכתה ליטול חלק בצי המטוסים - והשנה הגיע תורנו.

וכך, את השבוע השני של החופש הגדול פתחו כמאה ילדים תושבי בת ים עם התרגשות גדולה בלב. כבר בשש בבוקר, רחבת העירייה היתה עמוסה לעייפה בקולות צהלת החופש וגאוות יחידה כפולה. וכל זה על מה? יחידי הסגולה שזכו ליטול חלק בהשקת המטוס, 787 דרימליינר, שנקרא על שם בת ים. הילדים נבחרו בזכות פעילותם ההתנדבותית, וכאות הוקרה על תרומתם למען הקהילה.

חמושים בקברניטי העיר, בהוריהם ובחולצות לבנות עם סמל העיר, גאים ומרוגשים מעצם המעמד, נשאו את פעמיהם הילדים הנבחרים בארבעה אוטובוסים אל עבר טרמינל 1. שם חיכה להם ברוב פאר והדר המטוס הבת ימי הראשון, שלטובת האירוע אובזר בצוות הכולל בין השאר תושבי העיר בהווה ובעבר.

"אל־על פרגנו לנו בספינת הדגל שלהם, המטוס הכי חדש והכי משוכלל, ובחרו, ללא בקשתנו או ידיעתנו, לקרוא לו בת ים", אמר ראש העירייה, יוסי בכר. ואילו הקברניט, שמיל כהן, הודה שגם הוא נולד וגדל בבת ים: "גם עבורי זו טיסה מרגשת במיוחד. סוג של סגירת מעגל".

בין התלמידים היו אורי שם טוב ואריאל יוספשווילי, בני תשע וחצי מבית ספר 'נחשונים'. "במהלך כל השנה כל אחד מאיתנו חנך ילד מכיתה א'. עזרנו להם בלימודים או חברתית. בכל מה שהם היו צריכים - היינו שם בשבילם", סיפר אורי, ואריאל הוסיף: "זה מרגש מאוד לעזור, אני לא עושה את זה בשביל תעודה".

עוזרים לטל

איבד כמעט הכל. טל | צילום: קובי קואנקס
אחד הסיפורים המרגשים של השנה בעיר היה ההתגייסות של תושבים לסייע לטל עמנואל, שמנהל ארגון שמסייע למשפחות נזקקות - ונקלע בעצמו למצוקה. ב־16 במאי השנה יצאו עמנואל ומשפחתו מביתם לאירוע חברתי, מטעם ארגון החסד שהקימו. קצר חשמלי הביא לשריפה שבה נהרסה דירתם כליל.

עמנואל (36) התייתם מאמו מגיל 12, ואביו העיוור וחולה הסוכרת נפטר לפני כשבע שנים. מעט אחר כך הקים עמנואל את ארגון החסד לעילוי נשמת הוריו, מרדכי ודינה ז"ל. אשתו היא בעלת נכות ובעיסוקה משמשת משקמת חברתית. לשניים בת בגיל חמש וחצי.

הארגון אותו המשפחה מנהלת מסייע למשפחות נזקקות לקיים אירועי בת מצווה, חתונות, ובשגרה מספק ארוחות חמות לנזקקים, והכל על ידי גיוס כספים מהציבור. כעת, בעקבות השריפה, הפכו עמנואל, אשתו ובתו לצד הנזקק.

"לבית לא היה ביטוח ואין משכנתא", סיפר עמנואל, "קודם כל הודיתי לקדוש ברוך הוא על זה שאנחנו בריאים ושיצאנו ללא פגע. הודיתי לו באמת. דבר שני ישר התחלתי לחשוב מה אנחנו עושים. זה היה סמוך לחג שבועות ורצו לארח אותנו הרבה אנשים. אנחנו לא כל כך רצינו ליפול עליהם".

אחרי שנים של נתינה, זכתה משפחת עמנואל בלא מעט קבלה מאותם אנשים להם סייעה לאחרונה. לדוגמה, זמן קצר לאחר שהחליטה המשפחה לשקם את הריסות ביתה, קיבל טל פנייה משניים להם סייע באחרונה להפיק את חתונתם. "שמעתי שנשרף לך הבית", אמר לעמנואל הבעל הטרי. "אני מוכן לבוא ולעשות לך פוליש בחינם".

"אשתי ואני, אנחנו בקושי עובדים מאז, וגם סדר היום של הילדה השתנה לגמרי", סיפר עמנואל, "אנחנו בשבתות מתארחים אצל אחרים ועוברים ממקום למקום. אנחנו מנסים להסתדר עם הכביסות ועם דברים כאלה. אנחנו עובדים פחות מחצי משרה, אפשר לומר ככה. מקווה שלאט־לאט, וזאת המטרה, נחזור אל התלם".

הים לקח הכל

טרגדיה משפחתית | צילום: קובי קואנקס

עד ל־14 ביולי, הזמר חזי פניאן, 55, היה עסוק, כמו כולם, בענייני קריירה ושגרה. למי שנחשב לנסיך המקומי של המוזיקה הפרסית היה לו"ז הופעות גדוש ושני אלבומים בדרך. אבל בצהרי השבת אירע האסון שהפך את עולמו.

בנו, יצחק חיים, 18, טבע בחוף תיאו בבת ים. "אנשים שומעים על ילד שטבע, כואבים לזמן קצר, מצקצקים וממשיכים הלאה. הם בטוחים שלהם זה לא יקרה. ויום אחד זה בא אליך. אתה הופך לאבא של הילד שטבע", הוא אמר בראיון שערך בחודש שעבר, ב'ידיעות בת ים'.

במשך עשרה ימים ניסו בני המשפחה להיאחז בתקווה, אבל יצחק חיים ז"ל לא שרד. בשקט הוא אוסף את השברים, מנסה לחבר את פיסות המידע שליקט על מה שקרה שם, בין הגלים, ולהבין איך החיים התהפכו בן רגע.

פניאן נשוי בשנית, יש לו שלושה ילדים מרעייתו הראשונה ושלושה מהשנייה. יצחק חיים ז"ל היה בנו השני. באותה שבת הוא יצא עם חבריו ובן דודו לשחק כדורגל ומשם המשיכו לחוף הים. "איציק לא רצה ללכת. אני לא יודע מה עבר להם בראש ומה קרה בדיוק, אבל הם החליטו לנסוע לחוף תיאו", הוא אומר.

"קשה לי לשמוע מה היה שם בדיוק, הדמיון יתחיל לפעול ואפשר להיכנס לסרטים. עדיין קשה לי לראות תמונות שלו ולהסתכל בווטסאפ על השיחות שלנו. כרגע אני חי על אוטומט, אוסף את עצמי כדי לתת כוח לילדים היקרים שלי, שמבחינתם זו טרגדיה נוראה, כמו לאִמם הכאובה".

ג'ונגל בבית החולים

מאבטחים בוולפסון. המצב לא השתנה | צילום: קובי קואנקס
במהלך חודש אוקטובר 2017 צפה מחדש על סדר היום תופעה שמסרבת להתפוגג גם בימינו אנו - האלימות בבית חולים 'וולפסון'. בנקודת הזמן ההיא אירעו מספר מקרי אלימות חמורים שכוונו נגד הצוות המטפל במוסד הרפואי: כך למשל לאחרונה הוגש כתב אישום נגד אדם שהגיע בחודש ספטמבר 2017 חצי עירום לבית החולים והתעמת עם הצוות, תושב תל אביב נעצר לאחר שקיבל טיפול, השתולל ותקף מאבטח, וימים ספורים לאחר מכן הותקף נהג מונית על ידי מטופלת (שנקשרה גם בתקיפה אחרת, שאירעה ב'איכילוב').

מי שחשים אז והיום את האלימות על בשרם הם בעיקר אנשי הצוותים הרפואיים, בהם א', אחות ותיקה בבית החולים, הטוענת שהטרנד האלים החדש הוא העלאת סרטונים משפילים לרשתות החברתיות.

"התחושה היום היא שכל אחד שקצת מתעצבן, מיד תוקעים לו מצלמת טלפון נייד בפרצוף ורק מחכים שהוא יתפוצץ", אומרת האחות. "לצערי, המעשים האלה דווקא מגבירים את הכעס. עוד לא ראיתי מישהו שראה שמצלמים אותו, ופתאום נרגע. בדרך כלל הצלם מרגיש שאין מספיק 'אקשן' ומשתעמם, וזה טריגר להמשיך להכעיס".

"אין בתקופה האחרונה יותר אלימות מבעבר", נאמר אז. "'וולפסון' אינו שונה משאר בתי החולים בארץ ברמת האלימות. מה שהשתנה זו מידת החשיפה. יש יותר תיעוד, מצלמות אבטחה וטלפונים, הכל יוצא החוצה מהר, וטוב מאוד שזה כך. אין לגיטימציה לאלימות".

הנס של הילה

הילה אוחיון | צילום: קובי קואנקס
כל הרופאים אמרו לה שהיא לא תוכל להביא ילדים לעולם, ללא אם פונדקאית, בגלל המחלה שבה היא חולה מאז ילדות. הילה אוחיון כבר ויתרה ואז קרה לה נס - היא הרתה והיום היא חובקת ילד בן חודשיים. חלומה הגדול להפוך לאם התגשם.
ב־23 ביולי פורסם ב'ידיעות חולון' הסיפור המרגש אודות אוחיון בת ה־34, שתמיד רצתה להיות אמא.

למעשה, היא תמיד האמינה שזה הייעוד שלה. לכן הבשורה הקשה שאינה יכולה להיות בהריון בעצמה ממש היכתה בה כרעם ביום בהיר. "בגיל שנתיים אובחנתי כחולת אדיסון", היא מספרת. "מדובר במחלה נדירה שחולים בה בדרך כלל מבוגרים.

אדיסון היא מחלה בה בלוטת יותרת הכליה (שעטופה בקליפה שיוצרת נוגדנים) אינה עובדת.

"אם לך יש שפעת והיא עוברת בתוך שבוע, לי היא עוברת רק אחרי שבועיים. לאנשים רגילים מותר שחום הגוף שלהם יעלה עד 37 וחצי מעלות, לי לא. הגוף לא יכול לחסן את עצמו והסיכון גדול", מסבירה הילה. "אני לא חלילה מוגבלת בשום דבר. אני לוקחת תרופות מגיל שנתיים".

את הלידה עברה אוחיון ב'וולפסון'. "החלטתי שאני יולדת בצורה טבעית ואני מאמינה בהשגחה. היתה לי מתנה בכך שבתוך שמונה שעות הילד יצא. היתה לי גם דולה מהממת, חגית נעים".

כיום הילה חובקת ילד בן חודשיים בשם הדי - ההד לתפילותיי. "בשנייה אחת הרסו לי את החיים", היא מספרת על הבשורה שקיבלה בתחילת ההליך. "גם אם באמת אי־אפשר להביא ילדים, נשים חייבות לדעת שלא להילחץ ולהתחיל מהר־מהר טיפולים. אני מספרת את הסיפור שלי כדי שנשים שקשה להן להרות יידעו שיש תקווה. הדי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני מאוהבת בו בטירוף. בנוסף, יש לי מזל גדול שגם יש את ההורים שלי שעוזרים לי".

"אל תגרשו את אבא"

רועי ואביו. האב והבן הופרדו | צילום: קובי קואנקס

רועי הורביץ בן ה־19 הוא יוצר, מלחין, מתנדב בשירות לאומי עם ילדים בסיכון וגם - או שמא יש לומר בעיקר - בנו של איסמעיל חאקי, טורקי־מוסלמי שבחודש אפריל השנה עמד בפני גירוש מישראל. האב הוגדר על ידי רשות האוכלוסין - 'שוהה בלתי חוקי', והזמן לא עובד לטובתו.

בפעם הראשונה בה גורש איסמעיל מישראל היה רועי בן חמש בלבד. לאחר ניסיונות ארוכים ומתישים הצליח חאקי לחזור לישראל לפני שש שנים. שנה לאחר מכן אמו של רועי, אירית, הלכה לעולמה לאחר מאבק ממושך בסרטן.

במהלך חודש אפריל השנה, כאשר הגיע הבן עם אביו למשרד הפנים על מנת לחדש את אשרת השהייה שלו, נתקלו השניים בהפתעה לא נעימה. "הגענו בעצם שבוע לפני שהתוקף של הוויזה היה אמור לפוג", שחזר אז הורביץ. "שם נאמר לנו שבאוקטובר נשלח אלינו מכתב ובו נאמר שהוועדה של רשות האוכלוסין החליטה שהוויזה לא תחודש. המכתב חזר בדואר ובעצם מעולם לא קיבלנו אותו. רק בשבוע שעבר נוכחנו לדעת שזה המצב".

בן המשפחה היחיד שנותר לרועי בן ה־19 הוא אביו, שניצב בפני גירוש. "זה לא הגיוני שייקחו לבן אדם את המשפחה שלו", אמר אז הבן. "המחשבות על גירוש נוסף קשות מדי ואני לא יכול לדמיין אותן אפילו. תביני, אני מקווה שאצליח להסתדר לבד אבל זה יהיה מאוד קשה. הוא המשפחה שלי. אין לי עוד אף אחד חוץ ממנו. זה הזוי בעיניי שחושבים להפריד בין אבא ובן. אני לא רוצה שזה יקרה".

השבוע הצטערנו לשמוע כי הגירוש יצא אל הפועל, והורביץ יצא למאבק משפטי על מנת לשנות את רוע הגזירה.

מי רצח את דרת הרחוב?

"אני יודע שהיא נרצחה" | צילום: מוטי קמחי
ב־25 באוקטובר נמצאה ברחוב קדושי קהיר בבת ים גופה של דרת רחוב. בן זוגה א' נעצר בחשד לרציחתה ולטענת המשטרה הודה ואף שחזר את הרצח. אחרי שלושה שבועות הוא שוחרר וחזר להתגורר ברחוב. התעלומה מי רצח את דרת הרחוב - נותרה פתוחה עד היום.

בכתבה שפרסמנו ב־8 בדצמבר, יצאנו למסע בעקבות בן הזוג. גילינו אותו בשעת לילה מאוחרת יושב על ספסל בודד, בשדרה מרכזית בעיר. איש ברחוב לא מכנה אותו בשמו האמיתי, נקרא לו כאן א'. בגילו הוא אינו בטוח, גם לא בשנה שבה עלה לישראל, "96', אולי 97'". הוא כמעט ולא דובר עברית והשיחה מתנהלת בעזרת מתורגמן ובעברית מקוטעת.

"כבר 15 שנה אני ברחוב", הוא סיפר, ומתאר תאונת דרכים שבה היה מעורב לפני כמעט 20 שנה והפכה אותו נכה. "מאז אני לא יכול לעבוד, לא יכול לשלם שכר דירה וזהו, העיפו אותי החוצה למדרכה". לדבריו אין לו משפחה בישראל והיחידה שליוותה אותו כל השנים הייתה בת זוגו, דרת הרחוב שככל הנראה נרצחה.

"כואב הלב בכל פעם שאני חושב עליה", הוא אומר בעברית. "כל היום וכל הלילה מחשבות, מתגעגע, לא מבין. מחשבות ממלאות את הראש".

"אני יודע שהיא נרצחה ויודע מי רצח אותה", הוא אמר אז ואף נקב בשם הרוצח, לדעתו. השם הועבר לידי המשטרה והפרקליטות במהלך הכנת הכתבה, אך בדיקה מולם העלתה שנכון לרגע זה לא נעצר חשוד נוסף.