שום דבר לא הכין את רוני אורן לאותו אחר צהריים גורלי ב־14 באוגוסט 2012. היא גרה אז עם בעלה ושני ילדיהם הקטנים בספרד, והם היו בדרכם לקנות פסנתר. ברדיו של המכונית הנוצצת התנגן שיר של אסף אבידן. אורן סימסה לחברתה בנוגע לתוכניות לאותו הערב ובעלה נהג, ופתאום השתרר חושך.

שבעה שבועות אחר כך היא פקחה את עיניה. היא כבר הייתה בישראל, במחלקת נפגעי ראש בתל השומר, ובעלה היה לידה. "שאלתי אותו איפה אני ומה אני עושה פה", היא משחזרת. הוא ענה לה במשפטים קצרים שתרגל בהנחיית הרופאים לקראת היום שתתעורר בו.

רוני אורן. "להתבונן על החיים בצורה יותר בריאה ואופטימית" | צילום: תומי הרפז 

"הייתה לנו תאונה, נפצעת קשה, כשיצאת ממצב קריטי ההורים שלך הטיסו אותך במטוס פרטי עם צוות רפואי לישראל, ועכשיו את במחלקת נפגעי ראש בתל השומר", הוא ענה לה.

הפרק הראשון בספר שהיא מנסה להוציא לאור דרך אתר גיוס ההמונים הדסטראט ושמו "מי את חושבת שאת" מלא מילים מצמררות, מילים נוקבות שמתארות את הדקות הראשונות להתעוררותה.

"הוא מדבר והמוח שלי קודח והאור בהיר, כחול, חזק, מכאיב לי, אני עוצמת עיניים ופתאום הכל כמו נשפך, הכל נוזל בחזרה אל תאי המוח, הוא אומר את שלושת השורות המתורגלות היטב שלו, אני עוצמת בחוזקה עיניים ורצה לי מחשבה אחת, ראשונה, נקייה, רלוונטית בראש, 'רגע, אני שמעתי את זה קודם, אמרו לי את זה כבר'. בוווום! התעוררתי, בבת אחת, שצף מטורף של מחשבות, זכרונות, התוויות, מציף, סערה מסתחררת שהגיעה לנקודה הבאה; מי אני, אני רוני אורן!".

חמלה וחוליות שבורות

בתל השומר נודעו לה עוד פרטים על יום התאונה שהיא מכנה "יום ההולדת השני שלי". הרכב של המשפחה סטה מהנתיב והתנגש במעקה ההפרדה. הרכב התרומם באוויר והתהפך על הכיסא שישבה עליו. בעלה והילדים לא נפצעו. היא סבלה משברים רבים בגופה ומצבה היה קריטי, ולכן הטיסו אותה במסוק לבית חולים מרכזי בעיר מלגה.

במשך שמונה שעות היא נותחה. "בבית החולים חשבו שאני לא אשרוד, אמרו לבעלי לשעבר להתקשר למשפחה שלי בישראל לבוא להיפרד ממני", היא נזכרת.

שבועיים אחרי הפציעה היא נחתה על גג בית החולים תל השומר. היא סבלה מפגיעת ראש קשה והיו לה שלוש חוליות שבורות בצוואר, ומצבן היה אמור להכריע אם תוכל לעמוד על רגליה בבוא היום.

"כשהתעוררתי כמה שבועות אחר כך, לא זוכרת דבר ממה שאירע, נגעתי ביד חבושה בעורף וגיליתי שאני גם קירחת ומצפה לי עכשיו תקופת שיקום ארוכה".

אורן עם בנה ליאם חודשיים לאחר התאונה | צילום: פרטי

לא קל להתבונן בתמונות מהשיקום שלה, שבהן היא נראית ללא שיער וצלקות על ראשה. כשמסתכלים עליה היום, עומדת זקופה, שיערה בלונדיני ושופע, קשה למצוא דמיון כלשהו בין האישה אז לאישה היום.

שבע שנות שיקום מתישות עברו מאז. לאחר שהתעוררה אורן היא נאלצה להתחיל הכול מחדש. לפעמים נראתה הדרך ארוכה מאוד מבחינת סיכויי ההחלמה, ולפעמים אפילו בלתי אפשרית, אבל היא לא ויתרה. במשך תשעה חודשים היא עשתה כל מאמץ לחזור לתפקוד מלא.

"זה לא היה פשוט והיו לי הרבה דיכאונות בהתחלה והייתי בוכה לא מעט. היו לי צלקות בפנים ובגוף וישבתי בכיסא גלגלים, ועוד לא ידעו אם אוכל ללכת בעתיד. זה היה קשה מאוד. במחלקת השיקום בתל השומר טיפלו בי מדהים, אבל הקושי הכי גדול היה לראות את מבטי החמלה של אנשים בחודשים הראשונים. שנאתי את זה שמרחמים עליי".

בזמן טיפולי הפיזיותרפיה היא הייתה מעיפה מבט לאתגר הגדול הבא: ההליכון. "כשהגעתי סוף־סוף לשלב ההליכון והתחלתי ללכת לבד, למרות שהלכתי לאט מאוד, פשוט קרנתי מאושר כמו ילדה קטנה. זה היה יום גדול מבחינתי. הרגשתי עצמאית סוף־סוף". אחרי תקופה לא ארוכה הגיעה לעוד שיא מבחינתה.

"מתברר שכשהייתי מחוסרת הכרה בני הבכור ביקש ממני שנלך יחד לסרט אחרי שאתעורר, והנה, אחרי ארבעה חודשים יצאתי לראשונה מתל השומר. אני אפילו לא זוכרת מה היה שם הסרט ואמנם עדיין היה אסור לי לראות תמונות רצות על מסך ונאלצתי להוריד ראש ולעצום עיניים, אבל כשראיתי את הילד שלי מבסוט פשוט הרגשתי שאני נטענת מחדש".

לא חוסכת לפנסיה

כשהתאשפזה אורן היא הייתה נשואה לאדם ממוצא אירי שנישאה לו בשנת 2006. אחרי שהשתחררה מבית החולים עלו  הנישואים על שרטון, והיא נאלצה להתמודד גם עם המשבר הזה בחייה. בסופו של דבר הם התגרשו. הוא חזר לספרד, והיא נשארה בארץ עם שני בניה, אריאל בן העשר וליאם בן השבע.

"בהרבה מאוד מובנים נפרדנו והתגרשנו גם בעקבות התאונה, וזה עדיין דבר טוב שקרה לי בעקבות התאונה, כי אני לא יודעת אם היו נפקחות לי העיניים והייתי רואה את מה שאני רואה היום", מתוודה אורן. "אין ספק שהתאונה ותקופת השיקום שינו אותי בתור אדם. הם נתנו לי פרספקטיבה על החיים וגם את היכולת לקום חזקה מכל מהלומה".

היום היא מגדלת את ילדיה בעיר הולדתה, קריית אונו, וכעת היא גם בעלת משרד עורכי דין בתחום הגישור והמשפט האזרחי־מסחרי.

מה ההבדל בין רוני שלפני התאונה לרוני היום?

"אין ספק שדברים השתנו מאוד. כולם דואגים כל הזמן, מדברים על מצב העובר ושב שלך בבנק, מגיעים טלפונים עם בשורות רעות, פרידה או פיטורים, אבל הדברים האלה כבר לא חלק מהדאגות שלי. הקיום שלי קודם לרגשות ולפחדים שלי. אני חושבת שאנחנו מונעים מפחד בדרך כלל, וכל הזמן פחדתי ממה שיקרה עוד רגע בהיבט הפיזי ובהיבט החומרי".

אורן. "החיים מלאים באירועים שאין לי שליטה עליהם" | צילום: תומי הרפז

והיום?

"היום אני כבר לא מרגישה שכולם מאיימים עליי, אני מקבלת את העובדה שהחיים מלאים אירועים שאין לי שליטה עליהם".

שמו של הספר, "מי את חושבת שאת", קשור לתובנות האלה?

"כן. השם הזה בעצם אומר, 'מי את בעולם שכולנו לא יכולים לדעת מה יהיה?' ברגע שאת מבינה את זה ומקבלת את זה בעצם אין בך פחד, כי אני אדע להתמודד עם כל מה שיגיע, וזה לא היה קורה לולא התאונה".

למה החלטת לכתוב ספר על התאונה?

"הרעיון הזה כבר קיים אצלי כמה שנים. אני אוהבת מאוד לכתוב והרגשתי שיש לי מה להגיד. התחלתי לכתוב לעצמי לפני שנתיים, ולאט־לאט נערמו דפים. ביום ההולדת ה־39 שלי, שהיה לפני כמה חודשים, החלטתי שעד יום ההולדת ה־40 שלי, בשנה הבאה, אוציא ספר לאור.

"אמנם הספר מדבר על חוויה אישית שלי ומספר על השתלשלות אירועים פרטית שלי, אבל כל אחד יכול לקחת את זה לכיוונים שלו. אני קוראת לזה שבע השנים הטובות".

אורן מדגישה שכדי לקבל עוצמה ותובנות כמו שיש לה היום אין צורך לחוות תאונת דרכים או להיות פסע מהמוות. "לא צריך שרכב יתהפך עליך כדי לדעת להתמודד עם החיים שלך", היא אומרת. "צריך להתבונן על החיים בצורה יותר בריאה ואופטימית, לקבל את החיים כמו שהם ולהבין שאין לנו שליטה על הדברים. בשיקום אתה מתמודד עם מה שאתה צריך לעשות בשעה הקרובה.

"יש לך מערכת שעות מדוקדקת של פעילויות וטיפולים כמו בבית ספר, ובעצם אתה מתמודד עם השיעור הנוכחי בכל פעם. באיזשהו מובן זה לימד אותי שרוחב היריעה של החיים והמהות הוא לא מה שאני חוסך לפנסיה אלא דרך ההתמודדות עם מה שלפנינו באותו הרגע, כל הזמן, וזה לא אומר שחסר לי משהו ממי שאני ומהיכולות שלי".

הפרויקט של רוני אורן בהדסטראט: "מי את חושבת שאת"