הזמן הוא טרום ימי קום המדינה. רינה אהרוני, נערה בת 15 אשר עלתה מפולין בגיל שלוש וגדלה בתל אביב, מחליטה להצטרף ללח"י. "לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל אז הלח"י היה עדיין ארגון רעיוני, לא מפלגתי, ובגלל זה הוא קסם לי. היו שם קומוניסטים, ערבים, דתיים וחילונים, שלחמו זה לצד זה נגד השלטון הבריטי. המערך של חברי הלח"י היה מורכב מהרבה פורשים של 'ההגנה' והאצ"ל, ולכן לא אהבו אותנו - בלשון המעטה".

אהרוני. "כל הזמן נאלצנו להסתתר" | צילום: קובי קואנקס

ואיך זה היה אצלך, מבחינת משפחה, חברים?

"אני יכולה לספר שאבא שלי, שהיה חבר ארגון 'ההגנה', לא סלח לי על הצעד הזה עד יומו האחרון".

הפורשים מההגנה פרשו קודם לאצ״ל, ומהאצ"ל הם פרשו ללח"י, בד"כ. לא כך?

הפרישה מהאצ״ל נעשתה הרבה לפני זמני. בגלל המצב שנוצר עם המעפילים - שראיתי במו עיניי איך הבריטים אוסרים את כניסתם לארץ ומחזירים אותם באוניות בחזרה לתופת הגרמנית, לא יכולתי לעבור על כל בשתיקה”.

ה'בוגדים' מהלח"י

אהרוני מתגוררת בעשור האחרון במגדלי הים התיכון, בבת ים. כשהיא מסתכלת על הדרך הארוכה שעשתה מדינת ישראל מאז נעוריה, היא לא יכולה להסתיר את ההתרגשות

"אני חושבת שמה שנעשה כאן בקצת יותר מ־70 שנה זה לא פחות ממדהים. זה דבר עצום, ואין כדוגמתו בשום מקום בעולם לדעתי. בתקופה שלנו היו פה עשרות אלפי יהודים תושבים, כאשר היום יש פה מיליונים של יהודים. כמובן שיש דברים שצריך לתקן אותם ולא הכל מושלם, אבל עדיין הדברים שהושגו במדינת ישראל פשוט מדהימים.

את יכולה לחזור לרגע שהחלטת להצטרף ללח"י?

"הגיוסים אז נעשו בצורה קפדנית, כי זה היה דבר מסוכן להיות חלק מהארגון הזה. פחדנו מהבריטים, כי מה שייחד את הארגון שלנו היה המלחמה בבריטים. אבל עוד יותר פחדנו מחברי 'ההגנה', שבעיניהם ה'פורשים' נחשבו למוקצה. היו הלשנות נוראיות לבריטים נגד כל מי שלא היה חלק מ'ההגנה', וכך גם עלו עליי".

את זוכרת פעולה מסוימת?

"יום אחד התבקשתי להדביק כרוזים ומודעות קרוב לביתי, ואבי, שהיה ממובילי 'ההגנה', תפס אותי. איך הוא לא קיבל התקף לב, אני לא יודעת. מבחינתו זה היה הדבר הכי נוראי שיכול היה לקרות לו, שבתו תצטרף ל'בוגדים' מהלח"י".

כך מצאה עצמה אהרוני חווה את השינוי הכי משמעותי בחייה, ובגיל 16 היא נאלצה לברוח מהבית. "פחדתי שהשכנים שראו אותי והכירו אותי, ילשינו לאחד הגופים ש'טיפלו' בפורשים", היא מספרת. "התגלגלתי מפה לשם, גרתי קצת בשכונת התקווה, לאחר מכן בשרון עד שלבסוף עברתי עם בן זוגי, יעקב, שלימים הפך לבעלי, לחיפה. החיים שלנו היו מאוד קשים כחברי הלח"י, כל הזמן נאלצנו להסתתר ולפעול במחתרת".

ובחיפה מצאתם שקט?

"ממש לא. חיפה לא היתה כפי שהיא היום, אלא עיירה קטנה, שבה כולם הכירו את כולם, ורוב התושבים היו אנשי ההגנה ש'טיפלו' באנשי הלח"י. לכן, מי שהגיע לחיפה ידעו שהוא זר ומי שהיה זר, ישר החלו לעקוב אחריו. מכיוון שבעלי היה מפקד סניף הלח"י בעיר, הסיכון שלנו היה הכי גדול, אבל איכשהו הצלחנו להתחמק מהמעקבים. ובכל הזמן הזה, כמובן, המשכנו בפעילות שלנו נגד בריטים, הטמנו מוקשים, הדבקנו כרוזים ומודעות, ביצענו תצפיות וכו'".

זה נשמע כמו קטע שלקוח מאיזה סרט.

"לצערי הרב זה לא היה חלק מסרט, אלא מציאות קשה שנאלצנו להתמודד איתה. אי־אפשר לתאר במילים כמה היינו צריכים להיזהר מבריטים ומאנשי המקום, מבחינתם זו היתה מצווה למסור אותנו לבולשת הבריטית. היו לנו חברים שלא הצליחו להתחמק וחטפו אותם. חברי 'ההגנה' הביאו אותם לקיבוץ בית אורן והתעללו בהם, ממש החטיפו להם מכות רצח".

בניסיון להציל את חבריהם, מספרת אהרוני כי הם חטפו את אחד מראשי 'ההגנה'. "רצינו לעשות עסקת חליפין תמורת החברים שלנו. וכך זה היה, והצלחנו לשחררם".

כל השנים היו טענות שמפא"י מצניעה את חלקם של אנשי לח"י בהקמת המדינה. מה את חושבת על זה, האם את חשה שעכשיו נתנו לכם את הכבוד ומתקנים את העוול?

בתקופה שלפני הקמת המדינה הרגשתי בעיקר את הדחייה וחוסר הקבלה, ממש סלידה ואפילו שנאה מכל מי שלקח חלק במחתרת. בזמן הקמת המדינה ובשנים הראשונות בהחלט היו אפליות נגד מי שידעו על הרקע שלו במחתרת. זה בא לידי ביטוי בדרגות בשירות הצבאי ואפילו בקבלה למקומות עבודה מסוימים. כעת, כן אני מרגישה שיש במידה מסוימת קבלה והכרה בתרומה של הלח״י בהקמת המדינה”.

האם את חושבת שלך ולחברייך במחתרת היה חלק בהסתלקות הבריטים?

תראי, אי־אפשר להגיד שהלח״י הוא זה שגרם לבריטים להסתלק אבל בהחלט היה הטריגר בפעולות נגדם

כאשר לא ההגנה ולא האצ״ל עשו דבר נגדם. אחר כך כשכל הגופים התאגדו יחד לתנועת המר״י העברי ב־1946-1945 והיה שת״פ במאבק נגד הבריטים, זה מה שעזר הכי הרבה לדעתי בדחיפתם של הבריטים החוצה מארץ ישראל”.

מה את חושבת על הדור הצעיר שקיבל את המדינה על מגש של כסף והשאיפה שלו לדרכון אירופי?

הדור הצעיר שלנו הוא דור יוצא מן הכלל, אבל אני חושבת שהדור שלפניו, המבוגר יותר, לא מעביר מספיק לדור הזה את ההיסטוריה העכשווית של מדינת ישראל, את כל מה שקרה לפני קום המדינה ואיך נוצרה המדינה.

הצעירים מרגישים באופן טבעי שתמיד היתה מדינה, כי הם נולדו למצב קיים. בצרפת לדוגמה מלמדים את הדור הצעיר על השורשים שלו בצורה יעילה ואצלנו מי שמעביר את המידע - בעצמו לעתים אין לו מושג ולפעמים אף מעוות את ההיסטוריה וזה מה שחבל”.

מהמחתרת לגדוד 89

לאחר הקמת המדינה, כידוע, המחתרות הניחו את נשקן וחבריהן התגייסו לצה"ל. אהרוני התגייסה יחד עם יעקב לחטיבתו של יצחק שדה, גדוד 89. "גדוד קומנדו, עם שמונה נשים נוספות, ואני שימשתי חובשת קרבית. כל חילוקי הדעות שהיו בזמנו בינינו נעלמו, בגדוד נלחמנו כתף לצד כתף ועד היום אנחנו בקשר עם כל מי שנשאר עדיין בחיים".

"הדברים שהושגו במדינת ישראל פשוט מדהימים". אהרוני | צילום: קובי קואנקס

אהרוני שירתה בצבא והשתתפה לדבריה בכל הקרבות, עד שהיתה בחודש חמישי להריון ושוחררה מהצבא. "התחתנו ב־1947, בני הבכור נולד ב־1949, ולאחר מכן בני השני, הייתי מאוד צעירה".

לאורך השנים שמשה אהרוני יועצת ומטפלת זוגית, וליוותה בהתנדבות משפחות שכולות במשרד הביטחון ובאגודת איל"ן. כיום יש לאהרוני שישה נכדים ושני נינים, היא חברה בעמותת הלח"י ומתנדבת בארכיון של המוזיאון בתל אביב.

לצד השמחה הגדולה על קום המדינה, מבהירה אהרוני שמצב האנטישמיות בעולם לא השתנה יותר מדי ב־70 השנים האחרונות: "עדיין מרגישים ורואים בהרבה מקומות בעולם את ההתפרצויות האנטישמיות שקיימות. ולכן, עלינו להגיד תודה לאל, על כך שיש לנו מדינה משלנו שתגן עלינו".