כמה מכם מכירים רוכבי הארלי דייוידסון? ועכשיו שאלה קצת יותר קשה: כמה מכם מכירים אנשים העושים זאת אחרי שחצו את גיל 80. תכירו את גדעון מריאנצ'יק מפתח־תקוה רוכב ההארלי המבוגר בארץ.

כששואלים אותו אם זה לא קשה לו בגילו לרכב על אופנוע הוא צוחק. "קשה? ההפך. מי שרוכב על הארלי רק נהיה חזק יותר. כי בגלל המשקל של הכלי, אם אין לך שליטה מלאה עליו יכול לקרות אסון.

"אני גם עושה הליכות כל יום. חוץ מזה שבינתיים אני שוקל להחליף למשהו כבד יותר, ואני מקווה לרכב עוד שנים רבות".

הוא החל להתעניין באופנועים בגיל 16. "תמיד הייתי משוגע. גדלתי בתל אביב ולמדתי בבית הספר 'אחד העם' עם כל הגאונים, אבל תמיד ברחתי לחדר מלאכה ועבדתי שם. בזה הצטיינתי, הייתי מספר אחד. למרות זאת, גם כשהיו מבחנים במקצועות העיוניים, הייתי מצליח. המורים לא הבינו איך.

"הייתי פרא אדם, אבל חברותי ואהוב מאוד. שיחקתי כדורגל וכדורסל, ובגיל 16 התחלתי להתעניין באופנועים. הייתי לוקח אופנוע ומשפץ אותו".

שושי ואני

את שירותו הצבאי העביר מריאנצ'יק כנהג בפרקליטות הצבאית. "יצרתי קשרים במוסכים ועשיתי חיים בצבא", הוא מספר. "זה לא היה כמו צה"ל של היום שבו מצדיעים לכל אחד, פעם היו מצדיעים לי".

הוא נישא לשושי ז"ל, שהיתה זוגתו במשך 60 שנה, ונולדו להם שני ילדים: אורלי (59) וישראל (56). אלא שלא הכל היה ורוד בחייו, ובשלב מסוים הוא נקלע לקשיים כלכליים. 

מריאנצ'יק וההארלי | צילום: ריאן

"בגלל מצבנו הכספי גרנו אז בדירת חדר גדולה", הוא משחזר. "אשתי לקחה את כל תכולת המוסך שלי ומכרה אותו כדי שנוכל להתקיים".

איך בכל זאת שרדתם?

"שרדנו בציפורניים. היא אכלה אצל ההורים שלה ואני אכלתי אצל ההורים שלי. באותם זמנים רצו שהיא תהיה דוגמנית. אבל אמרתי שאעבוד כמו חמור כדי שהיא לא תעסוק בזה. עבדתי בחנות לחומרי בניין ויחד עם עוד שני אנשים היינו סוחבים שקי מלט לרכבת".

מריאנצ'יק המשיך להתגלגל ועבד עם בחור נוסף. יחד הובילו ערימות חול מחוף הים בשפיים לסולל בונה בהרצליה והאזור.

עם זאת, המצב לא השתפר. "עברנו לגור אצל אח של שושי, כל אחד בחדר שלו", הוא נזכר. "מתישהו זה כבר נהיה קשה ושושי החלה לאבד את הסבלנות.

"אספנו שקל לשקל. יום אחד היא שלחה אותי לאחד הקבלנים עם שטרות של כסף כדי לקנות דירת שני חדרים. הקבלן לא הסכים לקחת ממני את השטרות, והיא החליטה ללכת אליו בעצמה.

"אחרי כמה שעות היא חזרה ואמרה: 'בשעה טובה'. הלכתי אליו חזרה ואמרתי לו: 'יא בן אלף, איך ממנה קיבלת'? היא פשוט היתה מהממת וישרה כמו פלס. אשתי ניהלה הכל, אני הייתי טמבל".

נקודת המפנה בחייהם הגיעה כששושי פגשה את אחיו של אחד ממורי הנהיגה המוכרים בתל אביב, וזה הציע לה ללמד נהיגה בעצמה. שושי החליטה להיענות להצעה וניגשה לבחינות. למרות שהיא ידעה הכל, היא נכשלה בכל זאת.

"מזל שהדוד שלה הכיר את מנהל משרד הרישוי, שביקש לראות את הבחינה. איך שהוא ראה את המבחן שלה, הוא שאל את הבוחן: 'מה זה? איך הכשלתם אותה?'. התשובה שקיבל היתה שלא רצו אישה כמורה לנהיגה. מיד הוא נתן הוראה להעביר אותה.

"שושי הגיעה לבית הספר לנהיגה בגבעתיים, שם טרם פגשו מורה אישה והתלהבו מה'אטרקציה'. היא לא הסתכלה בהתחלה על הכסף, ורק רצתה ללמד.

"פתאום ביקשו אותה אחד אחרי השני, ונשים עמדו בתור אצלה. במקביל אמרתי 'אינעל דינק, למה שלא אתחיל לעבוד לבד?'. יחד עם שותף נוסף הובלנו חצץ וזיפ זיפ לספקים שביקשו את שירותינו".

מריאנצ'יק פתח במקביל עסק להובלות משלו, ועד היום, במשך כ־40 שנה, הוא מספק שירותים לחברת מזון יחד עם בנו. לפני מספר שנים לקתה שושי במחלת ריאות קשה, ונפטרה בשנת 2015.

"מרגיש בעננים"

הדבר העיקרי שעזר למריאנצ'יק להתמודד עם המחלה הקשה של אשתו ולאחר מכן עם מותה, הוא הרכיבה על האופנוע. במקביל, הוא מקפיד ללכת כחמישה קילומטרים מדי יום.

"עצוב לי בלעדיה", הוא אומר. "אני ישן לבד בלילות, לא הולך לקולנוע או למקומות בילוי אחרים שנהגנו ללכת אליהם יחד. מה שמנחם אותי זה הצפייה בסרטונים על אופנועים באינטרנט ורכיבה עליהם".

איך התחברת לרוכבי הארלי נוספים?

"את ההארלי הראשון קניתי מהחברה לפני חמש או שש שנים. רציתי אגזוזים מיוחדים, ובאולם התצוגה הראשי של החברה היפנו אותי לבחור בשם בוני, שיושב ליד תחנת הדלק בסמוך לבית דגן.

"הגעתי אליו ושאלתי אם יש לו את מה שאני מחפש. הוא אמר שכן אבל שהוא עסוק. שוחחתי עם אביו שהיה במקום, וכנראה שהם התרשמו ממני. ככה התחלנו. אנחנו קוראים אחד לשני 'דרעק' והשמחה גדולה".

מאז הוא נפגש בקביעות עם חבורת רוכבי ההארלי, שפיתחה הווי משלה. מדי יום ראשון מתקבצים אצל בוני ב"סיסי בר" עשרות רוכבים מכל קצוות הארץ, עם הכלים הכבדים שלהם, כדי לשמוע שיעור תורה מפי רב המגיע מכפר חב"ד הסמוך.

אחרי הכל, אביו של בוני שומר מצוות. בימי שלישי הם נפגשים שוב, הפעם לשיחות על כוס בירה, ובסופי שבוע הם יוצאים למסעות בארץ הקודש. תלוי לאן הרוח תיקח אותם.

על אופנוע ההארלי שהוא מחזיק בביתו הוא שומר בקנאות ומטפל בו במיטב האמצעים הקיימים בשוק, כשאת כל האביזרים הנלווים וכלי העבודה מיקם במחסן הצמוד לביתו.

מה אתה מרגיש כשאתה עולה על האופנוע?

"בעננים. בקיץ אנחנו רוכבים בכל סוף שבוע, ובחורף אני רק מחכה ליום יפה כדי לרכב. נוסעים, עוצרים במסעדות, אוכלים, ובסוף המסע יושבים על כוס בירה והולכים הביתה". 

איך המשפחה מגיבה לתחביב שלך?

"מי שואל אותם?", הוא צוחק. "כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה. אנשים ברחוב נדהמים. רואים אותי ואומרים 'בואנה, אתה נראה עשר'".

ובכל זאת, אנשים בגילך נמצאים במקרה הטוב בבתי אבות.

"אני ממשיך לעשות הליכות יומיות ולעבוד קשה. כנראה שזה גם עניין של גנים טובים. מה עדיף? שאשב על הספה ואחכה למוות?".

כשמריאנצ'יק מדבר על הגנים, הוא מכוון להוריו שהלכו לעולמם בשיבה טובה אחרי שחצו את גיל 100. גם לדודתו היו חיים ארוכים והיא נפטרה בגיל 106. אחיו, יוסי, הוא בן 91.

מה נאחל לך?

"עד 106 שנה", הוא צוחק.