לפני כשנתיים צלצל הטלפון של עמית זיתון (28) בשיאן של החזרות להפקת הגמר בבית צבי. "הגבר שצלצל אמר לי, 'היי, זה משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, ואני רוצה אותך להפקה בתיאטרון שלנו'", היא נזכרת. "חשבתי שמותחים אותי כי היה לנו קטע כזה בשכבה. אמרתי לו, 'מצחיק, תודה רבה'. הוא הרים מעט את קולו ואמר, 'עמית, מדבר משה קפטן'".

 זיתון. "מכל דמות שגילמתי לקחתי משהו גם לחיי" | צילום: נעם בן גוריון מוסרי

הסטודנטית הנרגשת נעתרה מיד להצעה, העתיקה את מגוריה מראשון לציון לתל אביב ומאז היא משחקת בכמה מהפקותיו. "סימני דרך" על חייה של נעמי שמר היא האחרונה שבהן. באוקטובר תשחק זיתון עם שותפה ויקטור סבג במחזה הקומי "אחד פלוס אחת" שיעלה בתיאטרון הספרייה ומספר ברצף על אפיזודות משעשעות וכואבות מחייו של זוג צעיר שעובר לגור יחד.

אף שהיא בטוחה שמצאה את מקומה בעולם הבמה, לא היה חסר הרבה כדי שחייה יתפתחו בכיוון אחר לגמרי. לדבריה, התיאטרון פשוט הציל אותה.

הכי קרבית

חיידק הבמה נולד אצלה "כמו הקלישאה של רובנו", היא אומרת, "התחלתי להופיע בסלון, רוקדת, משתטה ובעיקר מנסה למשוך תשומת לב לעצמי. אמא שמה לב לתופעה האנרגטית שגדלה אצלה בבית ורשמה אותי לחוג בלט. אחרי כמה שנים החוג הפך למשהו מקצועי וסיזיפי. הבנתי שזה מה שאני רוצה וכיוונתי הכי גבוה שאפשר".

במשך 12 שנים זיתון חיה ונשמה מחול. היא הצטרפה לאקדמיה של נדין בומר, אבל גם שם "התיאטרון קרץ לי מאוד," היא אומרת. "גם כשרקדתי התחברתי יותר לדרמה מאשר לטכניקה. לאחותי הילה, הגדולה ממני ב־14 שנים, יש חלק גדול בכך.

"היא כבר למדה משחק בבית צבי, וכמו כל אחות קטנה הערצתי אותה, באתי 20 פעם לכל הצגה, נכנסתי מאחורי הקלעים. הייתי 'האחות הקטנה של הילה', גאה מאוד, עוזרת לה ללמוד טקסטים, והיא ביקשה ממני ביקורת אחרי כל הצגה. שלא במודע פיתחתי שפת תיאטרון, ואחרי שנים, כשהגעתי בעצמי לבית צבי, התחברו לי הרבה דברים".

בגיל 18 נגדע הרומן של זיתון עם המחול. "אני באה מבית צבאי", היא מספרת. "ההורים היו אנשי קבע בחיל האוויר, ואחי עדיין איש קבע. בזמן שחברות שלי מהאקדמיה החליטו לוותר על שירות צבאי, לי לא הייתה אפשרות כזאת. וכיאה לבחורה הטוטאלית שהייתי אז ־ הלכתי להכי קרבי וויתרתי על חלום שליווה אותי מגיל צעיר מאוד בשביל פז"צטות עם מטול ושירות כמ"כית בקורס מכ"ים של חיל האוויר".

כל עוד שירתה את המדינה וראתה תכלית בעבודתה היה הוויתור על הבמה נסבל, אבל שחרורה מהצבא גרם למשבר הגדול.

"כל גיל ההתבגרות הייתי מכוונת למטרה. כל מה שהייתי היה תלוי בדבר אחד. כשהוא נעלם התוצאה הייתה משבר זהות קשה ושאלות קשות כמו בשביל מה אני כאן. עברתי שלוש שנים מאוד לא פשוטות. הרבה דברים צפו. התוצאה הייתה דיכאון, הפרעות אכילה קשות, אנורקסיה, בולימיה".

עמית זיתון. "עם השנים אני לומדת להתייחס לעצמי בהרבה יותר חמלה" | צילום: נעם בן גוריון מוסרי

למה זה קרה?

"חיפשתי שליטה בחיי. הכי קל לשלוט על מה שנכנס לגוף ובעיקר על מה שלא נכנס אליו. לזה הצטרף גם דימוי עצמי נמוך. המחלות האלה תופסות בני אדם כשהם מרגישים אבודים מאוד בחייהם. זה היה משבר גדול מאוד שהגיע לכל המשפחה שלי. ההורים ניסו להבין מה קורה לבת שלהם". 

גלגל הצלה

ואז הגיע השינוי. "ישבתי עם הפסיכולוג שלי ואמרתי לו שאני מרגישה שאני צריכה להביע את עצמי", אומרת זיתון. "תמיד הבעתי את עצמי החוצה, ומרגע שזה נלקח ממני אני פשוט אוגרת. אמרתי לו שאני רוצה לעשות אודישן לבית ספר למשחק. הוא אמר שהוא לא בעד, שזה לא יעשה לי טוב, אבל שילך איתי אם זה מה שאני רוצה. התקשרתי להילה, והיא ידעה לאיזה עולם קשה ותובעני אני נכנסת. כמה חוסר יציבות יש בעולם הזה, בזמן שאני מחפשת יציבות".

למה לעשות את זה לעצמך?

"לא ראיתי אפשרות אחרת. מהרגע שהיה לי האומץ להכיר ברצון להציע את עצמי במילים, בדמויות ובעולמות אחרים לא הייתה דרך חזרה. לא הגעתי לבית צבי כדי להיות שחקנית אלא כדי לטפל בעצמי. באתי מעולם הטיפול. ידעתי שזה הדבר שירים אותי, שייתן משמעות ואושר לחיי. אם אני יכולה לשחק נשים חזקות, זה אומר שאני יכולה להיות כזאת גם בחיים. מאז מכל דמות שגילמתי לקחתי גם משהו לחיי".

ה"הימור" של עמית הצליח מעל למשוער. "קיבלתי טלפון שהתקבלתי לבית צבי וידעתי שזאת ההזדמנות שלי להתרומם", היא מספרת בהתרגשות. "זרקו לי גלגל הצלה, ואני הולכת לאחוז בו בכל הכוח. החלטתי, לא במודע, להקדיש את עצמי למשהו שלא יכול ללכת יד ביד עם ההפרעה, אבל גם ידעתי שיש לי בשביל מה להילחם.

בהצגה "אחד פלוס אחת" | צילום: שמחה ברבירו

"באודישן פתחתי את הפה בפעם הראשונה. שנה א' הייתה קשה והייתי צריכה להתגבר על חוסר הביטחון. יש בי צד שאוהב להסתכן ולהתמודד עם כל מה שיקרה. זה היה מורכב מאוד, אבל ייאמר לזכות המנהל שלי ארתור קוגן שהוא זיהה את המורכבות ולא הפסיק לזרוק לי הזדמנויות להביע את עצמי. הוא היה כמו אבא שני שלי ונתן לי הזדמנות להבריא".

הפרעות אכילה הן לא דבר שמתפוגג ונעלם.

"עם השנים אני לומדת להתייחס לעצמי בהרבה יותר חמלה ובזכותה הכל נרגע, גם אם יש פה ושם 'בריחה'. את כדור השלג יוצרת ההלקאה העצמית. ברגע שאתה חומל אתה מצליח להרגיע את הרוחות ולהבין שהכל בסדר. התיאטרון נתן לי חופש. אני לא כפופה לשום תכתיב ולא צריכה להיראות בצורה מסוימת כמו בריקוד. עוד חמישה ק"ג, פחות חמישה ק"ג, זה לא משנה. חשוב מה אני בפנים.

"לשמחתי, אני חיה בעידן שבו מתחילים להבין את החשיבות של בריאות הגוף והשימוש בו. הדימוי שרואים היום הוא יותר בריא והדגש הוא על כך. זה מחזק אותי ועוד נשים רבות להתבונן בעצמן באהבה. אני מצטמררת כשאני אומרת את זה, אבל החיצוניות כבר לא מעסיקה אותי. התיאטרון טיפל בי, והדמויות שאני מגלמת הן הפסיכולוגיות הכי טובות שלי".