מי שמביט על שלושת הצעירים מהצד לא יכול לעולם לנחש שהמכנה המשותף ביניהם אפוף כולו בדמעות ובעצב.

ליאל רובל (30) מחולון, אחיו של בניה רובל ז"ל, נוי פרי (26) מראשון לציון, אחותו של טל יפרח ז"ל, ואביבית מרש (29), שעברה לאחרונה להתגורר בבת ים, אחותו של דניאל ז"ל, יושבים יחד ולא מפסיקים לצחוק. יש להם כבר הומור משותף, רובו ככולו שחור משחור. הם מבינים אחד את השני, לפעמים מספיק מבט עיניים חטוף כדי להעביר את המסר.

השלושה, מאז איבדו את אחיהם במבצע 'צוק איתן' בקיץ 2014, מבלים יחד, טסים יחדיו לחו"ל וגם בוכים האחד על כתף חברו.

הבשורה המרה

הראשון להיכנס למעגל השכול היה ליאל רובל. "זה היה ב־19 ביולי, ביום שבת", הוא אומר. "ישבנו בבית ושמענו על הכניסה הקרקעית לעזה. התחושה הייתה שמשהו לא טוב קורה. אמא שלי אמרה שיש לה תחושה רעה. שעתיים לאחר מכן, כשישבנו בסלון, הפעמון צלצל. השעה הייתה 11 בלילה והבנו שזה משהו חריג. קיוויתי שזאת בסך הכל השכנה שבאה לבקש סוכר, אבל התבדיתי. מולי עמדו לובשי מדים. זאת תחושה שאי אפשר לתאר במילים. ידעתי מה הם עומדים לומר. הם שאלו אם אנחנו משפחת רובל ואני אישרתי. לקח לנו כמה שעות לצאת מההלם".

נוי, ליאל ואביבית. צילום: קובי קואנקס

יומיים לאחר מכן הצטרפה גם פרי למשפחת השכול. "גם במקרה שלנו זה לווה בתחושות בטן חזקות", מספרת האחות נוי. "הסתובבתי בתחושת מועקה ובאותו לילה נורא התעוררתי בשעה שלוש לפנות בוקר עם לחץ בחזה. התחלתי לכתוב לטל הודעה למכשיר הנייד, ממש מכתב ארוך שדואג לשלומו. שעה לאחר מכן הרגשתי דקירה חזקה שממש לא יכולתי לנשום. בבוקר, למרות שלא רציתי, יצאתי לעבודה. כשהגעתי ניתקתי את הטלפון הנייד כי לא רציתי לקבל הודעות ווטסאפ מחשש שמישהו יפרסם את השם שלו כנופל בקרב. התנתקתי מהכל ופשוט התיישבתי מול דלת הכניסה וחיכיתי, ממש המתנתי עד שיבואו כבר לבשר לי את הבשורה המרה".

שש שעות אחרי, הגיע הרגע הקשה מכל. "ראיתי את הקצינים נכנסים למקום העבודה שלי. אחד מהם נכנס אליי לחדר, נשען על הקיר ושאל אותי אם אני נוי. השבתי בחיוב ואז הוא התחיל לומר שהוא מצטער לבשר לי", היא משחזרת. "כשהגענו הביתה אמא שלי כבר קיבלה את ההודעה, שמעתי אותה צועקת, 'זה לא יכול להיות, נוי, הם שקרנים'. אחר כך התחיל מצעד של מבקרים והמון תקשורת שחנקה אותנו. כשתלו את מודעות האבל סירבתי שיעשו את זה וקרעתי את המודעות מהקיר".

גם אצל אביבית מרש לווה האסון בתחושת בטן חזקה. "הייתי במכללה, באמצע הלימודים, וכמו נוי וליאל, גם לי הייתה הרגשה רעה. בכיתי בלי הפסקה ומסביב הרגיעו אותי ואמרו לי שאני סתם היסטרית ושהכל יהיה בסדר. אמרתי להם שלא יתווכחו איתי כי אני מרגישה שמשהו לא טוב יקרה. במהלך השבועיים שדניאל היה בשטח הסתובבתי עם תחושה קשה. ביום שהוא נהרג התחושה המוזרה התגברה. למרות זאת הלכתי למכללה וניסיתי להתרכז בלימודים, בלי הצלחה. באחד השיעורים הייתי חסרת מנוחה, יצאתי ונכנסתי מהשיעור ולא יכולתי לשבת. חזרתי הביתה לקראת השעה שמונה וחצי, ואז נשמעה דפיקה בדלת. שלושה קצינים עמדו מולי ונכנסו פנימה. בראש ניסיתי לשכנע את עצמי שהם רק רצו להודיע שהוא פצוע והכל בסדר, אבל אז הגיעו המילים: 'מצטערים להודיע לך אבל דניאל נהרג'. אני זוכרת צרחות, אבא שלי נפל על הרצפה. אני צעקתי על הקצינים שהם משקרים ושהוא רק פצוע ושיגידו לי כבר את האמת אבל לצערי זאת הייתה האמת המרה".

ביקור בימי השבעה

הנסיבות הטראגיות הביאו לחיבור שהצליח להקל, ולו במעט, על החור הגדול שנפער.

ליאל: "במהלך השבעה הגיעו אלינו משפחות שכולות ממלחמות קודמות, שהצליחו לחזק אותנו. יש משהו בהבנה בין המשפחות שזר לא יבין. כששמענו על האירוע שבו נהרג טל, החלטתי שאני הולך לנחם אותם. יחד עם אמא שלי הגענו אליהם והתחושה הייתה מוזרה. היה מוזר שאני, שרק קמתי מהשבעה, בא לחזק משפחה שכולה שיושבת שבעה. אני זוכר שפגשתי את נוי, היא ישבה על הרצפה ודיברה עם אנשים".

נוי: "אני זוכרת כל רגע מהמפגש הזה. אפילו את מה שהוא לבש. האמת שהגיעו אלינו המון מבקרים ששייכים למשפחת השכול אבל משום מה מהמפגש עם ליאל אני זוכרת הכל".

ליאל: "היא שאלה אותי אם אני קולט שלא נראה אותם יותר ואחר כך היא שאלה אם הלכתי לראות את אחי לפני שקברו אותו. עניתי לה שכן והיא אמרה שגם היא עשתה את זה. מאז אותה שיחה הקשר בינינו הלך והתחזק. דיברנו המון ונוצר חיבור מאוד מחזק עבור שנינו".

נוי: "זה הרבה מעבר, ליאל נכנס לי ללב. אמנם אנחנו לא בני אותו גיל, אבל משהו בו הצליח להתחבר אליי. מאז שהוא ביקר אצלנו בשבעה היינו יחד. אוכלים צהריים יחד, כל היום מסתובבים צמוד. חילקנו אפילו פיצות לפצועים בבתי חולים, חיפשנו להיות עסוקים כל הזמן כדי לא לשקוע. חלקנו את הרגשות. שנינו לא ישנו בלילות ומצאתי את עצמי שולחת לו הודעה מאוחר אם הוא ער ותמיד הוא היה עונה שכן. וככה היינו מדברים שעות ובוכים יחד וביום הולכים לים ורק יושבים ושותקים".

ליאל: "וואו, אני כולי צמרמורות, פתאום הכל חוזר אליי".

נוי: "מאוד עזר ששנינו היינו חדשים בעסק הזה של השכול, אנחנו ממש מהניילונים. הגיעו אלינו לשבעה כאלו שהפכו להיות בני משפחה שכולים רק לפני כמה שנים והם אומרים לי שהם יודעים שעכשיו קשה והזמן יעשה את שלו אבל זה לא אותו דבר. דחיל ראבק, אתם הייתם בסרט הזה, אתם לא יודעים שהמשפטים האלה לא מנחמים? אבל ליאל הבין אותי, הוא פשוט היה כמוני"

הצלע השלישית

כעבור שבוע וחצי הצטרפה צלע שלישית לצמד החברים השכולים, אביבית מרש, אחותו של דניאל.

נוי: "באחת הפעמים, כשביקרנו חיילים פצועים בבית חולים, אמרתי לליאל שיש משפחה מראשון לציון שהבן שלהם נהרג, ואני רוצה שנלך לשבעה. אלה רגעים שלא חושבים יותר מדי, אתה לא יודע אם זה יחזק אותך או לא, אבל משהו פנימי אומר לך שצריך ללכת. נכנסנו וראינו את אביבית, יושבת באמצע סוכת האבלים עם חולצה שחורה, כפופה".

אביבית, ליאל ונוי. חיפשנו תעסוקה כדי לא לשקוע בשכול. צילום: קובי קואנקס

אביבית: "אני זוכרת את החיבוק של נוי, חיבוק חזק שנתן לי כוח. ראיתי מישהי שעוברת עכשיו את אותם דברים בדיוק שגם אני עוברת. הכאב אף פעם לא עובר אצל משפחות שכולות, אבל הם אפילו לא היו צריכים לדבר, כי חלקנו את אותן תחושות. היא אמרה לי שאני צריכה להיות גאה באחי, שהוא נהרג כגיבור וחייכה אליי".

נוי: "באמת? אין מצב שאמרתי את זה. זה נשמע לי סוג של קלישאה היום. אני חושבת שהיום לא הייתי אומרת דבר כזה".

ליאל: "נתנו לה את מספר הטלפון שלנו, לקחנו את שלה וקבענו שנהיה בקשר".

אביבית: "ואז ברחתם".

ליאל: "הגיע מגש של בורקסים טריים (צוחקים). אבל האמת שמאז שלקחתי את המספר נוצר חיבור חזק. הייתי מתקשר ומדבר איתה, היא הייתה יוצאת איתנו. חגגנו יחד את ימי ההולדת".

נוי: "לליאל יש יומולדת בתחילת אוגוסט, ממש סמוך למוות של בניה. קניתי לו עוגה ענקית ובאתי למסיבה. בשבילו יצאתי מהבית למרות שלא הייתי מוכנה באותה תקופה לצאת".

אביבית: "באחת הפעמים הראשונות שנוי ואני דיברנו, היא סיפרה לי שטל היה האח היחיד שלה. אמרתי לה שאמנם נהרג לה האח היחיד, אבל עכשיו יש לה אחות. האמת היא שבהתחלה לא התלהבתי להגיע למפגשים האלו, פחדתי שזה יהיה קשה מדי אבל הופתעתי לטובה. זה חיזק אותנו, אנחנו מבינים האחד את השני רק מלהסתכל בעיניים".

מסתכלים עלינו מלמעלה

אביבית עובדת בתחום החינוך, ליאל עוסק ברכש ולוגיסטיקה ונוי עובדת בתחום התקשורת. למרות שאת החיבור ביניהם יצר השכול, היום החברות שלהם עברה למחוזות אחרים. השלושה מבלים יחד סתם כמו חברים טובים ולאחרונה טסו לטיול ביוון. "האמת היא שבשנה האחרונה אנחנו פשוט חברים", אומר ליאל. "בפגישות שלנו אנחנו כבר כמעט לא מדברים על השכול אלא פשוט נהנים".

מה האחים שלכם היו אומרים על החברות שנוצרה ביניכם?

ליאל: "אני חושב שהם היו מאוד שמחים על כך. אני בטוח שהם מסתכלים עלינו מלמעלה ומבסוטים שאנחנו נאחזים האחד בשני".

נוי: "טל היה איש של חברות ואהבה, לכן ברור לי שהוא היה שמח על כך. אני חושבת שהוא היה מעודד מכך שיש לי על מי להישען, שיש לי תמיכה הדדית ושיש מי ששומר עליי".

איך הרגשתם כשראיתם את העימות בין חברי הכנסת למשפחות השכולות במהלך הדיון על דוח 'צוק איתן'?

אביבית: "זה הכעיס אותי מאוד. זה לא נתפס מבחינתי. איך מישהו בכלל יכול לדבר ככה להורים שכולים?".

נוי: "זה היה נורא. משני הצדדים".

דוח 'צוק איתן' בכלל מעניין אתכם?

נוי: "הוא לא מעניין אותי. לא קיבלתי אותו ואני גם לא רוצה לקרוא אותו. זה לא מה שיחזיר לי את טל".

אביבית: "מה זה יעזור לנו? הרי זה כבר לא יחזיר את מי שנהרג, אז למה אני צריכה את זה? אני מעדיפה שיזכרו את אחי ואת השמחה שלו. לא רוצה את כל הרעש מסביב".

ליאל: "לאנשים אין במה להתעסק אז הם בוחרים לעסוק בשטויות האלה. אנחנו מסתכלים רק על מה שהם נתנו למדינה, על השליחות שלהם ועל הביטחון שנתנו לנו. זה מה שצריך לעניין ולהתמקד בו".

נוי: "כל משפחה מנהלת את המאבק שלה אחרת. אני מאמינה שמשפחת גולדין ושאול צריכות להילחם והם עושים את זה בצורה נקייה ואצילית. כל אחד שיעשה את מה שנכון לו באבל שלו. צריך לזכור דבר אחד: זה לא במותם הם ציוו לנו את החיים, אלא בחייהם הם ציוו לנו את החיים".

הנופלים

רס"ל דניאל מרש
בן 22 במותו. חובש בשריון. האח של אביבית ואדים ודארן, והבן של אריה ודיאנה מראשון לציון. נהרג ב־31 ביולי 2014 מפגיעת מרגמה, בנגמ"ש שבו שהה ביציאה מהרצועה.

סמ"ר בניה רובל ז"ל
בן 20 במותו. בן הזקונים של עדה וזאב מחולון, האח הקטן של עומר, ליאל וירין. לוחם בחטיבת הצנחנים, נהרג ב־19 ביולי 2014 בהיתקלות מחבלים ברצועת עזה.

סמ"ר טל יפרח ז"ל
בן 21 במותו. האח הקטן של נוי והבן של אביבה ושלום מראשון לציון. צלף ביחידת אגוז של גולני.
נהרג ב־22 ביולי בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה.