המבצע לחילוץ החטופים של מטוס 'אייר פרנס' באנטבה ביולי 1976 נחשב לאחד המבצעים הנועזים ביותר של צה"ל. הרבה תהילה, כבוד והערצה נקשרו למבצע, אשר מסתירים את האנשים ש־41 שנה לאחר מכן עדיין חווים כל יום את הטראומה, לדבריהם מבלי שהמדינה עוזרת להם להתגבר על החוויה הקשה. "אשתי עדיין שם. כל רגע וכל שעה, ואני איתה", אומר יוסף חדד, שהיה עם אשתו ליזט בין החטופים.

"ההורים שלנו לא גידלו אותנו", מעידים ילדיהם ומספרים על ילדות עצובה שבה האם נוכחת רק בגופה. "הגיע הזמן שידעו מה קרה לאנשים שהמדינה הצילה באנטבה ושכחה ברגע שירדו מהמטוס".-

"הצילה את חיי"

יוסף חדד היה בן 31 כשעלה על הטיסה הגורלית. "אשתי הייתה בת 26 והיו לנו שלושה ילדים שנשארו בבית - ניצה בת שש, מוריאל בת שנתיים ואריק בן שמונה חודשים. זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי. אשתי הייתה עולה חדשה מצרפת וטסנו לאירוע משפחתי בפריז", הוא נזכר.

"אני זוכרת אותם יוצאים מהבית", מספרת הבת, מוריאל. "הסתתרתי מתחת לשולחן ובכיתי. הייתי ילדה קטנה אבל אולי הייתה איזו תחושה מקדימה וידעתי שאמא שלי כבר לא תחזור".

למרות השנים הרבות שעברו, בני הזוג זוכרים היטב כל רגע מהחטיפה.

יוסף: "ישבנו במטוס ופתאום התרומם גבר עם אקדח וצעק עלינו לא לזוז אחרת הוא יירה בנו. בחור ובחורה צעירים, גרמנים, הסתובבו במעבר עם נשק ולא היה לנו מה לעשות. ישבנו והתפללנו.

"מרוב לחץ הלכתי כל הזמן לשירותים", משחזר יוסף. "אני זוכר את המחשבות רצות בראש, מה יקרה עכשיו. היה שלב שאמרתי לאשתי שאני חייב לקום ולעשות משהו, אמרתי שאני קם ומנסה לפגוע בהם. היא הצילה את החיים שלי, הרימה כוס מים ושפכה עליי. אמרה לי להירגע מהר".

"חשבתי שהם עומדים להרוג אותנו", ממלמלת ליזט ופורצת בבכי. ילדיה מרגיעים אותה, ואלו המילים האחרונות שהיא אומרת כל השיחה. "אשתי לא חזרה מאנטבה", אומר יוסף בכאב. "אמא שלנו עלתה למטוס הארור הזה אבל לא חזרה ממנו", מדגיש הבן אריק ומסייע לאמו לשתות כוס מים.

"הסיוט על המטוס נמשך יממה שלמה", ממשיך אביו בסיפור. "כשנחתנו לא ידענו לאיפה הגענו. אחר כך אמרו שאנחנו באוגנדה. לקחו מכולנו דרכונים ואותנו, הישראלים, שמו בצד אחד. את האחרים שחררו. לקחו אותנו לטרמינל ושם היינו שלושה ימים, ישנים על מזרנים שהונחו על הרצפה.

אידי אמין הגיע כל יום ונאם בצעקות. לא הבנתי מה הוא אמר כי הוא דיבר אנגלית, אבל את הרובים של השומרים הבנתי טוב מאוד. כל פעם היו לוקחים מישהו לחקירה והוא היה חוזר עם מכות יבשות. היו כאלה שחטפו סטירות כי דיברו. היה פחד נורא".

על מה חושבים במצב כזה?

יוסף: "יש הרבה פחד. כל הזמן אמרו שאם הממשלה לא תשחרר את המחבלים, הם יהרגו את כולנו ביום ראשון. היינו גם מאוד רעבים. נתנו לנו אוכל אבל אנחנו אוכלים רק כשר, אז לא אכלנו שום דבר חוץ מבננות. חשבנו הרבה על הילדים".

"הם כבר חילקו אותנו", מספר אריק על המחשבות של הוריו במהלך החטיפה. "הם אמרו מי ילך עם איזה קרוב משפחה, לא האמינו שיחזרו".

בני הזוג חדד לאחר השחרור.  צילום מתוך האלבום הפרטי -

"חרדות איומות"

מבצע ההצלה החל במוצאי שבת. "עשינו הבדלה ופתאום התחיל רעש מסביב", מספר יוסף. שמענו צעקה בעברית: 'לשכב על הרצפה'. רק הישראלים שידעו עברית שכבו, והחיילים שנכנסו ירו בכל מי שעמד.

"תפסתי את אשתי, העפתי אותה לרצפה מאחורי כיסא וכדור עבר בתוך המכנס שלה. עד היום יש לנו את המכנס עם כתם הדם עליו. זה היה נס אמיתי. היא נפצעה וניצלה אבל אישה שעמדה לידה, אידה בורוכוביץ, גם היא מבת ים, נהרגה מכדור".

החיילים הובילו את בני הערובה החוצה. "אמרתי לאשתי: 'ניצלנו, ניצלנו' והיא השתיקה אותי. רק כשהיינו על המטוס בדרך החוצה נשמנו לרווחה". 

מבצע אנטבה נכנס לפנתיאון הישראלי כניצחון גדול, אבל עבור משפחת חדד המאבק רק החל. "אשתי חזרה לארץ שבר כלי", אומר יוסף. "שנינו סבלנו ממה שהיום קוראים 'פוסט טראומה', אבל אמרו לנו אז: 'נגמר, תחזרו לשגרה'. אף אחד לא הסביר איך".

החזרת החטופים לארץ | צילום: דוד רובינגר-

איך הייתה החזרה לארץ?

"קודם כל פגשנו את הילדים בשדה התעופה וזו הייתה שמחה גדולה. לא הפסקנו לבכות מאושר ולברך את הקב"ה שהביא אותנו לרגע הזה, אבל יום למחרת המדינה שכחה אותנו. אשתי לא יכלה לעבוד. המחשבות, החלומות והפחדים לא עזבו אותה לרגע. היא לא תפקדה בבית עם הילדים".

יוסף מספר שההורים של ליזט עברו להתגורר בביתם כדי לגדל את הילדים. "לא יודע מה היינו עושים בלעדיהם. אני לא יכולתי לעבוד כי הייתי צריך לטפל באשתי. לקחת אותה לטיפולים ולאשפוזים ודאגתי לילדים. גם אני לא חזרתי לעצמי מאז. לא ישנים בלילה, כל רעש מקפיץ, החרדות איומות".

בתם הקטנה, קרין, הגיעה לעולם זמן קצר לאחר מכן. "המליצו לאמא שלי להביא עוד ילד לעולם", היא מספרת. "חשבו שזה מה שיוציא אותה מהאדישות והחרדות, אבל כל הנזק נגרם לי כעובר. בהיריון היא לקחה תרופות חזקות נגד חרדה וכתוצאה מכך נולדתי עם בעיה רפואית קשה. זה במובן הפיזי.

במובן הרגשי אף פעם לא הייתה לי אמא. אבא היה עסוק בטיפולים שלה וסבתא גידלה אותי. אף אחד לא חשב לתת להורים טיפול פסיכולוגי או איזה שהוא סיוע לילדים".

"החזירו אותם לישראל ואמרו להם - עכשיו תסתדרו", ממשיך אריק, שהיה רק תינוק כאשר 'איבד את אמו', לדבריו.

ישנו בחדר האטום

מוריאל מספרת שבכל מבצע צבאי שהיה מאז, הבית התקשה לתפקד. "גדלנו בבית של סטרס תמידי, בית שבו הילדים מטפלים בהורים, בית שבו זיקוקי דינור ביום העצמאות גורמים לאמא להשתטח על הרצפה ולהיכנס מתחת למכוניות.

במלחמת המפרץ הבית כמעט התפרק מהצרחות שלה וישנו 24 שעות בחדר האטום. ב'צוק איתן' עברנו לגור עם אמא, כי כל אזעקה גרמה לה להידבק לקיר בהיסטריה. עד היום אי אפשר להשאיר את אמא לבד אף פעם".

גם המצב הכלכלי בבית היה קשה. "אנחנו היחידים מכל בני הערובה שלא קיבלו פיצוי כספי מהמדינה", מספר יוסף. הוא מסביר שהסיבה לכך היא החלטה לתבוע אישית ולא להצטרף לתביעה הקבוצתית של שאר הניצולים. "לא ידענו שהיא קיימת ולכן המדינה לא הגיעה איתנו להסדר".

יוסף וליזט חדד.  "לא ישנים בלילות, כל  רעש מקפיץ" | צילום: קובי קואנקס-

לטענת המשפחה, עד היום אף גוף רשמי לא מסייע להם.

יוסף: "בביטוח הלאומי החליטו על דעת עצמם להוריד לאשתי אחוזי הנכות. היא הייתה 70 אחוז ופתאום הורידו ל־30, כאילו שהמצב שלה יכול להשתנות לטובה. אנחנו מקבלים 1,800 שקל בחודש ומזה צריכים לחיות.

"לגביי הם טוענים שאני לא זכאי כי יש תקופות שלא עבדתי בהן. נכון שלא עבדתי, אבל זה בגלל שהייתי צריך לטפל באשתי. גם ברווחה בעירייה לא מכירים בנו ולא עוזרים. המצב שלנו לא נעשה קל". 

"החודש מציינים 41 שנה למבצע אנטבה, אבל אף אחד לא באמת טרח לבדוק מה קרה לבני הערובה ששוחררו, איך זה השפיע על החיים שלהם ועל הילדים שלהם", מסכם הבן אריק. "ההורים שלנו עוד חיים את הטראומה והמדינה יכולה לעזור. חבל שנזכרים בהם רק בטקסים לזכר יוני נתניהו".

תגובות

מהמוסד לביטוח לאומי נמסר: "הגברת חדד הוכרה כנפגעת פעולות איבה ומקבלת מהביטוח הלאומי קצבה חודשית בהתאם למצבה הבריאותי. בנוסף, מר חדד מקבל קצבת אזרח ותיק מקסימלית עם תוספת עבור בת זוגו. חשוב לציין שגברת חדד נבדקה לאחרונה בוועדה רפואית בשנת 2007, לפני כעשור.

אם חלה החמרה במצבה הבריאותי הקשור לאירוע האיבה, באפשרותה להגיש מסמכים רפואיים עדכניים ואנו נבדוק את מצבה הנוכחי. כמו כן, מר חדד הגיש בקשה להכיר בו כנפגע פעולות איבה, והוא עתיד להיבדק בוועדה רפואית בעוד כשבועיים".

מעיריית בת ים נמסר: "בני הזוג מוכרים בשירותי הרווחה ומטופלים במרכז לאזרח הוותיק ומשפחתו. מבדיקה שערכנו לא נתקבלה כל פנייה מהם או באמצעות ילדיהם לסיוע נפשי. נעניק להם בשמחה סיוע במיצוי זכויותיהם".