"אני זוכר אותו כילד בן שש שיושב ומחכה להסעה", נזכר יורם בצלאל, מציל בחוף תאיו. "זו גם התקופה שבה הוא התחיל להגיע לים. בהתחלה עם ההורים, אחר כך לבד. הוא היה ילד חמוד. חייך לכולם, תמיד רצה לעזור. הייתי אז מציל צעיר, ובני היה מההתחלה חלק מהנוף, כמו החול והגלים. כשהיה בערך בן 16, הגיל שבו בני נוער הופכים להיות הדור הבא של המצילים, העלינו אותו לתחנה".

"קצת חששנו בהתחלה", מספר יוסי מזרחי, גם הוא מציל ותיק בחוף. "אין מה לעשות, יש סטיגמה ראשונית כי אתה לא בדיוק יודע מה זה ומי זה, אבל באותו יום הבנו שבני הוא שלנו. ילד חוף עם נשמה של ים, ומה צריך חוץ מזה בשביל להיות מציל?".

זה לא מובן מאליו שנער עם תסמונת דאון משתלב בחברה באופן כל כך טבעי, אבל המצילים בבת ים לא חשבו פעמיים כשהבחינו באהבתו הגדולה של בני רבה, כיום בן 46, לחופים ולים. "אימצנו את בני אלינו ממש מההתחלה", מוסיף בחיוך אבי אפיה, יו"ר ארגון המצילים הארצי, ומחבק את כתפיו של בני, שמסתתר מאחוריו בחשש מההמולה שנוצרה סביבו. "אף אחד לא התלבט או חשב על קושי, הבנו שיש לנו עסק עם בחור יוצא מן הכלל, ילד שעושה כל מה שאומרים לו, ורק רוצה לעזור ולהיות בים. כל המצילים ראו אותו כבן אדם ולא כמישהו עם מוגבלות".

בני רבה - מציל של כבוד | צילום: קובי קואנקס-

מציל מלידה

האהבה של רבה לים התחילה בגיל שבע כאשר החל להגיע לבדו לחוף. הוא לימד את עצמו לשחות ובגיל 16 כבר הכירו כל המצילים בחופי העיר את הנער המקסים ואוהב הים הלוקה בתסמונת דאון ואימצו אותו אליהם בחום.

אתם זוכרים את הימים הראשונים שלו?

בצלאל: "בטח. הוא היה קצת ביישן, אבל כל כך רצה לעזור שהבנו מיד שיש לנו עסק עם מציל מלידה. התחלנו לשלוח אותו לעשות דברים שנערים מצילים עושים: להציב דגלים, לסדר את החוף, לגדר איפה שצריך. היום בני הוא לגמרי חלק מאיתנו, יש לו משרוקית, הוא מתריע על סכנה ולרוחצים יש המון כבוד אליו. יש לו חוש טבעי לשפת המשרוקית. הרי אלה לא שריקות סתם. יש ממש שפה וסוגי שריקות. היום אני שולח אליו נערים חדשים שמתחילים ללמוד כדי שידריך אותם".

אפיה: "הוא לא קיבל הדרכה רשמית כמציל, אבל עם השנים הוא בילה כאן כל כך הרבה שעות שבמהלכן הסתכל עלינו ולמד. זו הצורה הטובה ביותר ללמוד. פעולות הצלה אינן חלק מהתפקיד שלו אבל הוא יודע לאתר מקרי חירום ולהזעיק אותנו במהירות".

"היום הוא מדבר בשפה שלנו, ואנחנו מדברים איתו כמו אחד משלנו. הוא אפילו יוצא עם המצילים לבלות בערב", מגלה מזרחי וטופח על כתפו של בני.

קודם כל שקשוקה

"בבוקר אני עובד אצל הדוד שלי, ובכל יום אני פה מהצהריים. בשישי ושבת כל היום", מספר לנו רבה. ומגלה שתחנת ההצלה האהובה עליו ביותר שוכנת בחוף תאיו, שבה אנו יושבים. "וגם הסלע, הגולשים, הסיפלאס...", הוא מונה את שמות כל תחנות ההצלה בחופי העיר בניסיון לא להעליב אף אחד. "אני אוהב את כל המצילים ורוצה להגיד להם תודה".

מה אתה עושה כשאתה מגיע לחוף?

"קודם כל הוא אוכל שקשוקה", צוחק מזרחי ובני מתקומם. "לא נכון. קודם כל אני רץ ועושה כפיפות בטן. אני שורק, שוחה, מוציא אנשים מהמים, מחפש ילדים. יום אחד אמא איבדה ילד קטן, היא הייתה עצובה ובכתה וצעקה. הלכתי על החוף וחיפשתי עד שמצאתי אותו ליד הסלעים. היא אמרה שאני גיבור. אישה אחת שראתה אותי שוחה גם אמרה לי שיש לי גוף יפה של מציל", הוא אומר וצוחק.

מה אתה הכי אוהב בחוף?

"אותך", הוא מחייך חיוך גדול, והמצילים צוחקים בקול רם וטופחים על כתפיו, "לימדנו אותו טוב להתחנף לנשים", אומר המציל יניר סבג.

וכשאני לא כאן?

"אני אוהב את הים, אוהב לשחות, ואני אוהב את הבחורות שנראות יפה".

"אני חייב לספר סיפור", מצטרף בצלאל. "הייתה לנו פעם מצילה שעבדה בחוף הנפרד בימים של הנשים. בני מאוד אהב אותה, ופעם אחת כשהגיע ורץ אליה לחוף הנפרד, הוא גילה שהתבלבל ושזה יום גברים ולכן היא לא נמצאת. הוא כל כך כעס שהוציא בשריקות את כל המתרחצים מהים. היו למעלה מאלף מתרחצים בחוף, והיכולת שלו כמציל כל כך טובה שהוא הצליח לרוקן את המים תוך חמש דקות. כמובן שהתערבנו והחזרנו אותם, אבל זה מוכיח כמה הוא מיומן בעבודה".

(מימין) יניר סבג, אבי אפיה, יורם בצלאל, בני רבה ויוסי מזרחי-

הגאווה שלנו

צעדים נשמעים במדרגות ולתחנה נכנס אביו של רבה, עמוס. "בני הוא גאווה גדולה עבורנו. דבר שלא פשוט להגיד", הוא אומר.

למה?

"בני הוא הבן השני שלנו. אחרי שהוא נולד אמרו לי במפורש: 'תשאיר אותו בבית החולים'. אמרו שנולדה לי מפלצת, ילד שלא יוכל לדבר, יסבול מפיגור, לא ישלוט בצרכים שלו. אמרו שעדיף שלא אקח אותו הביתה. אשתי ואני הזדעזענו, לא היינו מוכנים לשמוע על זה. כמובן שלקחנו אותו הביתה וגידלנו אותו בדיוק כמו את אחותו הגדולה. נולדו לנו שני ילדים אחריו".

לדברי האב ההחלטה שלא להישמע להמלצות הסביבה הוכיחה את עצמה, "הוא היה ילד טוב, מסודר, ונגמל מחיתולים הרבה לפני שאר הילדים שלי", אומר עמוס.

"עד היום הוא חולה ניקיון", צוחקים המצילים. "גומר לנו את כל המים החמים במקלחת", צועק בצלאל, ואפיה מוסיף: "אם הוא מגיע והתחנה לא מסודרת, הוא מתעצבן וצועק עלינו שאי אפשר לחיות ככה".

בני רבה והמצוף. "הוא  מאתר מקרי חירום ומזעיק אותנו במהירות" | צילום: קובי קואנקס-

בני גר עם הוריו. "יש לו חדר משלו והוא עצמאי לגמרי. עובד בבוקר במפעל של אחי ועוזר בניקיונות ועבודות קטנות. מההסעה יורד ישר בחוף, ומגיע הביתה בערב, לפעמים רק לאכול ולצאת שוב עם המצילים לבלות", מספר האב בגאווה. "כשהוא חוזר בשלוש לפנות בוקר הוא פותח את התריס בדיוק מספיק כדי שהשמש תאיר לו על הראש בבוקר ותעיר אותו בזמן לעבודה ולים. אם הייתי יודע איפה גר הפרופסור שאמר שהבן שלי מפלצת, הייתי שולח אליו את בני שידפוק לו בדלת ויראה לו מה נהיה ממנו".

זה 30 שנה בני חלק בלתי נפרד מהחוף הבת ימי. הקיץ הוא גם זכה לפרגון מיוחד כשהעניקו לו המצילים את התואר 'מציל של כבוד'. "בטח שאני מציל", מאשר בני, מיישר את החולצה והכובע שקיבל ומסכם בנחישות: "אני שייך לחוף וכולם יודעים את זה".