בפאתי הקיבוץ, תחת עץ הצאלון, מונח כיסא. עמדה מושלמת לתצפית נוף מרהיבה. אני מתיישבת עליו ונושמת אוויר רווי בלחות. סביבי ערוגות של צמחי מרפא ומולי ערימת אבנים. איזה יופי של קונסטרוקציה, אני חושבת, מאושרת מהעובדה שאיש לא גילה את פינת החמד הזאת. אני שוקעת במדיטציה אל תוך השקט, מתחברת לעצמי דרך הטבע והאבנים. רגע לפני שאני נפרדת מהדממה, תוכי, שכל כך מחובר לכאן ולעכשיו, מחליט לבדוק את סוד האבנים. לתדהמתי אני מגלה שיומיים וחצי אירחתי חברה לכלב רוקי ז"ל. ואז הכול מסתדר לי. כאן קבור הכלב, וזהו עצם העניין.

"הלו", אני לוחשת לנייד.
"אימא, חזרת לדבר?", הוא צוהל, ואני רוצה להכריז שכן, שכנגד כל התחזיות (הפסימים הימרו על עשר דקות, האופטימים פרגנו לי 24 שעות), הצלחתי. ומיד יומיים וחצי של ויפאסנה פורצים מגרוני באחת. אני מדברת. והרבה. קודם אליו, ואז לעצמי.

התלבטות
"מה דעתך על סדנת ויפאסנה?", הציעה העורכת שלי בלבביות, ואני כמעט נפלתי מהכיסא. וי מה? לשתוק? אמנם חודש אלול, סליחות, חשבון נפש וכל זה, אבל למה אני? דווקא אני, שלא מסוגלת לסתום לרגע?

וככה נרשמתי ל"ריטריט", "קורס אינטנסיבי המתקיים בשתיקה ובו תתרגלו את אמנות הוויפאסנה והדהרמה", הבטיחה עמותת "תובנה". יומיים וחצי של דממת אלחוט בתנאים בסיסיים, ברוח הנתינה, בקיבוץ עין דור. המטרה: להתנתק מהחיצוניות ולהתבונן עמוק פנימה.

ה"ריטריט", למרבה השמחה, היה מלא, וברשימת ההמתנה היו עשרים לפניי. נשמתי לרווחה. מה הסיכוי שעשרים איש יבטלו ברגע האחרון? עם המזל שלי, 100 אחוזים. "אנו שמחים לבשר שהתקבלת", הגיעה ההודעה, ואיתה גם לחץ בחזה, קוצר נשימה, הזעת יתר ודופק מואץ. מיון.

האגדה מספרת שבגיל שנה התחלתי לדבר ומאז אני לא סותמת. כאדם פרקטי שנברא עם מיתרי קול, אני חשה חובה לאומית לדבר, לצעוק, לשאול, לענות ולהדהד כל יום וכל היום. למה לשתוק אם אפשר לדבר? אבל אחרי התלבטויות ודאחקות על חשבוני, החלטתי ללכת על האתגר.

לימור סימון. צילום: קובי קואנקס

ארזתי לבד חששות ובגדי שאנטי ונסעתי צפונה לעבר השתיקה. תחושת סוף העולם הלכה והתקרבה ככל שהווייז השיל מעליו את מחוגי הזמן. דוממתי מנוע לצלילי שוטי הנבואה, ששרו 'אין אני', ולא ידעתי שגזרתי על עצמי את פס הקול שילווה את שתיקתי בימים הבאים.

הסתגלות
באיחור של שעה נחתתי בשממה ובחנתי את המקום. אין גדרות תיל ולא כלבי שמירה, משמע, בכל רגע נתון אני יכולה להימלט. בכניסה לאולם המדיטציות אני מבינה שחדרתי היישר לגוב השתיקה. במבט מהיר אני סוקרת את הנוכחים. 60 איש בטווח הגילים 70־24 שהגיעו לכאן מבחירה. אני מופתעת לגלות שהם נראים נורמלים לחלוטין. רוב נשי מוחץ, נציגות גברית דלה, חובשי כיפות סרוגות לצד ראסטות וקרחות וזוג שנראה נשוי. לקח אותה לסוף שבוע לשתוק.

עשרת הדיברות של המקום מוגשים לי אחר כבוד. הם כוללים את רשימת המותר (לנשום) והאסור: לקרוא, לכתוב, לעשן, לשתות אלכוהול, לקיים יחסי מין, לדבר. אני מתבקשת להפקיד את הטלפון הנייד וממלמלת לעצמי, להתראות עולם, חייתי ביניכם. הלחץ בחזה מתגבר. צדקו הספקנים. שעה וחצי ואני עפה מכאן.

רכזת הקורס מלווה אותי למגורי הבנות, ושם אני פוגשת את השותפות שלי לשתיקה. שלוש נשים, אחת בהיריון מתקדם, ושתיים מחייכות. ברוכה הבאה.

התמקמות
ביתי החדש הוא חדר במבנה ישן של הקיבוץ, כזה ששכחו להרוס. כמו בה"ד 12, רק בלי הריח של משחת הנעליים. ארבע מיטות סוכנות מהעת ההיא, מזרן דק ושמיכת צמר שאני מרחיקה בקצות האצבעות. העיקר שיש מקלחת. היא משותפת כמו השירותים, וגם אותם שכחו להרוס. הכול בראש, תתחברי לטבע, לפשטות, אף אחד לא מת מקצת הזנחה, אני מזכירה לעצמי ופוסעת בהכנעה לחדר האוכל.

להתחבר לפשטות. אבל למה בתנאי בה"ד 12?. צילום: קובי קואנקס

התפריט, על טהרת הטבעונות, כולל בופה עשיר של מלפפונים, עגבניות, גמבה (שמתחלפת לעתים בגזר) ושלל מחיות בלתי מזוהות. הטעם בסדר, אבל הבטן שלי מקרקרת. כמה מלפפונים אפשר לאכול? מסביבי כולם לועסים בדממה מנומסת. אני סקרנית לדעת מי זאת שמולי ומה הסיפור של ההוא עם הקעקוע ברגל, אבל לעולם לא אדע! בדרך לעמדת הדחת הכלים (אין מדיח, יש גיגיות עם מים וסבון) בא לי לעלות על כיסא ולצעוק שמישהו יביא לי עוף בגריל, אבל אז אני נזכרת שזו שעת כיבוש היצרים.

הישענות
מעולם לא עשיתי מדיטציה, ומתברר שאני היחידה. כולם יושבים בישיבת בודהה, עוצמים עיניים ומקשיבים לקולה של המורה. בנימה מרגיעה היא מכניסה אותנו לעולם החדש, ואני מדמיינת את ילדיה המאושרים. בבית שלה אין צעקות, זה בטוח. "תתחברו לכאן ולעכשיו, תיפרדו מהבחוץ", היא מבקשת, ובהתחברות אני מגלה שהגב התחתון שלי צועק הצילו.

האולם נחלק לשניים: אלה שהגיעו מוקדם ותפסו את הקיר כמשענת, ואלה שלא. אני נושמת בלי קיר. מפנה את כל האנרגיות לנשענים, בתקווה שמי מהם יזהה את המצוקה ויחמול עליי. אבל אנשי הקיר בשלהם, והמקומות, מתברר, קבועים. מישהו הולך לשלם על זה במסאז' לכל החיים.

התחממות
אני נכנסת לחדר ומדליקה את המזגן. שותפה א' נכנסת אחריי ומכבה אותו. השנייה מדליקה. מכבה. מדליקה. מכבה. מזווית העין זה נראה כמו מחלקה סגורה. "בנות, יש מאוורר תקרה", אני אומרת להן, והן מזדקפות בדום מתוח ומביטות בי כאילו אכלתי חמץ בליל הסדר. אני משפילה מבט. דיברתי. מודה באשמה.

בלילה אני סופרת את סיבובי המאוורר הרועש ומרגישה כמו בבית. זאת שחם לה נוחרת, אבל כאן אני לא יכולה לדפוק לה מרפק ולדרוש שתעבור לסלון. אין כאן סלון. איך נרדמים בלי הטלפון הנייד? הילדים אכלו? כולם בסדר? אני בשבי, והעולם שותק. נרדמת, מרגישה כמו במערכון או בחלום. תכף הכלב יעיר אותי, ומישהו יצעק שהוא רעב. זה לא קורה. הקול היחיד שמהדהד לי הוא צליל פעמונים. זמן לקום.

התחברות
שאלת ה"איך נקום בבוקר" ו"איך נדע מתי" מקבלת תשובה בדמות תורן הפעמון. תפקידו: לנוע ברחבי הקיבוץ בהתאם לסדר היום הצפוף ולבשר שהגיע זמן ההתכנסות. "מהות הוויפאסנה היא לא שתיקה, אלא האפשרות להיות באינטימיות עם עצמך", מבהירה המורה. הלו, יש לי אותי באינטימיות כבר 46 שנה, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כולל שבתות, חגים, מועדים, חופשות וימי מחלה. אני ואני כל הזמן יחד, למה אני צריכה ממני עוד? "באתם לכאן מבחירה, תחשבו למה", היא מוסיפה, ולי נפלט "פחחח" מהדהד, שזוכה לתגובה: "שקט בבקשה".

אז עכשיו זה אני ואני. פס הקול של "אין אני" מתחלף ב"יש אני", והרבה ממני, בלי מחיצות. אני מנסה להתיידד עם פגמיי, להשלים עם חסרונותיי ומגלה כי רבים הם. צורך עז לחבק את האידאלי עולה בי. מגיע לו להדליק משואה. איך הוא סובל אותי ואת חפירותיי?!

בשקט הכול מתחדד. הקול הפנימי וגם חוש הריח. כן, מריחים את החומוס מהצהריים באוויר. ניסיון ההתחברות מוליך אותי למסקנה שאני די משעממת, כי איכשהו, אחרי דקות אינטימיות עם עצמי, אני צוללת לשינה עמוקה ומתעוררת לצליל הגונג, מוטלת על מישהו אחר שניסה להתיידד עם עצמו. סליחה, אני ממלמלת בלב. מבטיחה להשתדל יותר להבא.

לאן נעלם הכלב? אני, השלווה ורוקי מנוחתו עדן. צילום: קובי קואנקס

התרוקנות
24 שעות של שתיקה עוברות, ופתאום אני חשה שהזמן חומק לי מבין האצבעות. באופן תמוה אין לי צורך לדעת מה קורה בעולם. שום דחף לקרוא, לכתוב, לדבר, לרכל, לחפור. האנשים שמולי הם אנשים בלי שמות, בלי מקצועות ובלי תגיות, ולרגע נדמה לי שאני ממש מחבבת את השקט הזה. תחושת יום הכיפורים עומדת באוויר. הרגליים כבדות, כמו הלך המחשבות, והמוח מתרוקן לאט לאט. יש מצב שאני הופכת לאדם שטחי נטול אמירות? אני חותכת לשירותים ומחליטה לתרגל מילים חשובות. בלחש אני אומרת, תוריד את הזבל, והצלילים אכן יוצאים. הכול בסדר. אפשר להירגע.

אחרי יום של שתיקה אנחנו מוזמנים למעגל שיח בקבוצות של שבעה אנשים. המורה מבקשת לשמוע איך אנחנו מרגישים, וכולנו מהנהנים. "מותר להגיד", היא אומרת, וראו זה פלא, שום צורך להיות החמור שקופץ בראש לא עולה בי. לרגע נדמה לי שהם ניצחו אותי. נשביתי בקונספט השתיקה.

צייתנות
בשש בערב הפעמונאי מצלצל לנו טיול לעבר השקיעה. כמו העכברים מהמלין אנחנו יוצאים מהמחילות בעקבות הצליל וצועדים אחרי המורה בשקט מופתי. כוחה של הצייתנות מתגלה במלוא הדרו. כשאדם מאמין ברעיון הוא מציית לחוקי המנהיג. המורות שלי היו חותכות עורק ראשי כדי לראות אותי מצייתת לחוקים. המרדנית שבי רוצה לסדוק את הדרך, לקפוץ, לשיר, לרקוד, אבל כוח לא מוסבר מכניע אותה.

ברקע עולים קולות מזמורי שבת של האנשים המדברים. "שלום עליכם, מלאכי השלום" נשמע הניגון מאי שם, כסאונד מושלם על רקע השמש שנפרדת מאתנו באדמומיות רכה. געגוע גדול לרעש החיים אוחז בי. אני שוקלת לערוק אל עבר השרים, אבל שוב לוקחת נשימה עמוקה, מדברת לעצמי בתבונה ומשכנעת אותי לסתום ולהתרכז בצעדים.

עצבות
אחרי ארוחת הערב (עוד פעם קוסקוס עם מרק) מחכה לנו הפתעה באולם: שיחת דהרמה עם אלכסנדר, האב הרוחני של "תובנה". במבטא אנגלי כבד הוא מספר על דרכו בעולם הרוח, שכלל גם חיי נזירות. אחר כך הוא עושה איתנו מדיטציה ומקנח בתובנה: Life is all about relationships. והנה, שוב מתעורר בי הצורך לשאוג: אז מה אנחנו עושים כאן? איך כל הבדידות הזאת מתיישבת עם המסקנה?

בחדר האוכל מהדהד המשפט בראשי כשאני מביטה באנשים המוצפים, העייפים והאילמים שסביבי. בלי ניידים, בלי מילים, יושבים פנים מול פנים ושותקים לתוכם את הגמבה. עצבות נוחתת עליי. לו היה העולם מתקיים בשתיקה, הוא היה נחרב. אני שוקלת לפרוש לעולם הרעש וקולטת שהשותפה ההריונית החליטה לעזוב. אני עוקבת אחריה במבט מקנא. לא ברור לי מי האמיצה משתינו.

תובנות
עוד כמה שעות זה נגמר, ובלב התחושות מעורבות. אני רוצה לחזור לרעש הטבעי שלי, אבל רוצה עוד קצת שקט. בשיחת הסיכום אנחנו מקבלים הרצאה על התרומה ל"תובנה". את הנתינה עם התנאים המופלאים קיבלנו ממתנדבים, ועכשיו מסבירים לנו שגם לתת כסף זה נתינה. כן, מרוח לא קונים במכולת. אני מתכנסת למדיטציה אחרונה, ואז הן מגיעות.התובנות.

שבמרוץ חיי, שכולל כל כך הרבה מערכות יחסים, לפעמים אני שוכחת לדבר לעצמי בלי לקבל לייק.

שגם כשנכפה עליי להיות לבד אני מוצאת את עצמי במערכת יחסים. אמנם עם כלב מת, אבל גם זו מערכת.

שהדרך היחידה לניתוק היא לא חופשה בתאילנד, אלא לנתק את עצמי מכל החוצצים.

שאני אוהבת רעש, אבל לפעמים מסוגלת לבחור גם בשקט.

שהשתיקה יפה לי, בתנאי שהיא תחומה בזמן קצר. מאוד קצר.

שלשתוק זה לא קשה, הקושי הוא להרגיש בדידות בתוך ההמון ולפגוש את החלקים שאתה מכיר בעצמך, אבל מעדיף לברוח מהם.

שכשאתה מגיע לריטריט אחרי חודשיים של החופש הגדול, סחוט מעייפות, תנאי הטירונות לא מפריעים לשינה עמוקה בלי אף קיטור.

שלו התורה התבונית הזאת הייתה מתפתחת בארצות הברית, התנאים היו הרבה יותר נוחים. גם על כורסת מסאז' אפשר להתחבר לעצמי.

אבל כך או אחרת, שתקתי. לא מגיע לי צל"ש?

מילון מונחים לנושמים מתחילים
ויפאסנה — טכניקת מדיטציה הודית מלווה בשתיקה.
ריטריט — תהליך רוחני במקום מבודד ושקט לטובת "התנקות" באמצעות מדיטציה, יוגה, שתיקה ועוד.
מדיטציה — התבוננות פנימית עמוקה של אדם אל עצמו, ובתוך כך נשימות סדורות ורגועות.
דהרמה — עקרונות הדת והמוסר החלים על התנהגות הפרט.