נוף עוצר נשימה עוטף את כרמי קטיף בחבל לכיש. בפאתי היישוב, מעל כרמים בצבעי שלכת, ניצבת גבעה קטנה מגודרת. שקט פסטורלי, נשרים חגים בשמים וזוג הורים, נטע, 35, ודוד, 38, בר כתר, צועדים בשקט אל הדר, הרביעית משש בנותיהם, שקברה הוא הראשון בבית העלמין של היישוב, שרובו מאוכלס במפוני גוש קטיף.

"זה לא נתפס שהילדה שלי, שחגגה את יום הולדתה השביעי שבוע קודם לכן, שהייתה כולה אנרגיה ושמחת חיים, הרוח החיה של הבית, שוכבת דוממת מתחת למצבה הזאת", אומרת נטע. היא מביטה ארוכות במילים החרותות: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (תהילים) ונוגעת באבנים הצבעוניות המעטרות את המצבה. "זאת הדר, הראשונה להיטמן פה, גם במותה היא בולטת מעל השטח, נוכחת בעוצמה שקטה, ואני כל כך מתגעגעת אליה".

נטע ודוד בר כתר ליד קברה של הדר ז"ל. צילום: גדי קבלו

את הדמעות קשה לכבוש, את המילים קשה לסדר. "רק עכשיו אנחנו לומדים לחיות בלעדיה", אומר דוד. "מנסים למצוא את הנוסחה. היינו בית שמח ועליז שהייתה בו אנרגיה טובה, והאסון פער בור גדול בגוף של כולנו. זה כאב שעבר לגור בגוף ומנסים להתרגל אליו. עוד מעט חודשיים בלי הדר".

ב־27 באוגוסט יצאה משפחת בר כתר לחופשה בצפון, חופשה שהסתיימה בטביעה של הדר מסיבה לא ברורה. אחרי יומיים בטיפול נמרץ נקבע מותה, והמשפחה החליטה לתרום את איבריה. ב־1 בספטמבר, בשעה שילדי היישוב צעדו לבית הספר, הובילו בני המשפחה את הדר למנוחתה האחרונה, ובאותם רגעים ממש הושתל הכבד שלה בגופו של אדם אחר.

הדר בר כתר ז"ל

"זה האבסורד של החיים", אומר אביה. "ילדה בת שבע פתחה את בית העלמין ביישוב. הקבר שלה הוא הראשון בשטח שהוקצה לקבורה. זה החוזק של המקום הזה ושל הקהילה הזאת. אנשים התארגנו בזמן קצר מאוד, הכשירו את הקרקע, דאגו לפרגולה מוצלת, שיהיה לנו נוח לשבת כשאנחנו באים לבקר אותה. ילדה שאהבה לרוץ כאן בין הגבעות והנופים שוכבת דומם".

תלושים ומגורשים

נטע גדלה במושב משואות יצחק, ודוד בבני דרום. הם הכירו במחנה של בני עקיבא. "דוד היה מדריך, אני הייתי חניכה בת 15. נוצר בינינו מיד חיבור וקשר", אומרת נטע.

את שנת השירות הלאומי היא עשתה בנווה דקלים והתאהבה במקום. כשהייתה בת 19 נישאו בני הזוג וקבעו את מושבם בגוש קטיף. "שם נולדו הבנות הגדולות. גרנו בשכירות במשך שבע שנים. היינו צעירי הגוש, אבל הרגשנו חלק מקהילה גדולה ומחבקת".

גוש קטיף ספג פגיעות רבות בנפש, והקשה שבהן היא רצח משפחת חתואל. לא פחדתם לגור שם?
נטע: "פחדתי מאוד, החשש היה תמיד באוויר, אבל עם הפחד הייתה אמונה גדולה שזה מקומנו. דאגתי לבנות ולנו, אבל הגענו למקום מקסים. יש פה קהילה חמה ותומכת שהוכיחה את עצמה גם עכשיו".
דוד: "אני לא פחדתי, עברנו שם הכול יחד. היינו סטודנטים, הורים צעירים, ראינו את עצמנו ממשיכים לחיות שם".

ואז הגיע הפינוי.
"זה היה שבר. סוג של אובדן. למרות שהיינו צעירים ועדיין לא היה לנו בית משלנו, הרגשנו תלושים ומגורשים בבושת פנים, והיה צורך לחשב מסלול מחדש. עברנו, עם כל הקהילה, לכפר פינס, משם למשואות יצחק ומשם לקראווילה באמציה. הייתה תחושה שעוד רגע, כמו שהבטיחו, נעבור לבית קבע, אבל לצערנו, הבטחות לחוד ומעשים לחוד. עשר שנים גרנו בקראווילה, והדרך לבניית יישוב הקבע הייתה רצופת מכשולים".

שנים ארוכות המתינה משפחת בר כתר להפשרת הקרקע. לפני ארבעה חודשים הוקם היישוב כרמי קטיף, והם היו בין הראשונים שחנכו את מגורי הקבע, בבית רחב ידיים ולו חצר, עם הבנות אלה, 15, כרמל, 12, רוני, בת עשר, הדר, שחגגה שבע, מעיין, בת ארבע וחצי ושחר הודיה, בת שנה וחצי.

"הגענו לנקודה שבה הרגשתי שיש לי הכול", אומר דוד, "זוגיות טובה, בית חדש, פרנסה טובה. נטע גננת, לי יש עסק עצמאי בתחום המחשוב, הבנות בריאות ומאושרות, הכול היה מושלם. רגע כזה שאתה מסתכל ומודה על מה שיש".

הם שותקים. הארון של הדר מלא בבגדיה, ילקוט בית הספר ובו הציוד החדש לכיתה ב' עומד במקומו, משחקים שאהבה, שירים ששרה. "עדיין אין לנו היכולת לגעת בדברים שלה, להסתכל בתמונות, לראות סרטי וידאו, הכול עוד טרי", אומרת נטע. "הדר הייתה ילדה שמחה וזורחת, לכל מקום שהגיעה מיד ראו אותה. ילדה של חיבוקים ונשיקות, רגישה לסביבה, חברותית וסקרנית, אהבה מאוד ללמוד ולדעת ועסקה רבות בשאלות על היקום. הייתה לה נוכחות גדולה מאוד בבית, ופתאום שקט. אני עדיין מחפשת אותה בעיניים".

כבד, כליות, קרניות

מגיל צעיר סבלה הדר מפרכוסי חום. "זה החל מגיל צעיר והמשיך בתדירות גבוהה עד גיל שש. היינו במעקב והבנו שזו תופעה שתחלוף. הפחד והדאגה היו תמיד ברקע, הפחד שתפרכס במקום לא בטוח ותקבל מכה. דאגנו להיות איתה, אבל לא לחנוק אותה. בשנה האחרונה הפרכוסים פחתו כמעט לחלוטין, והבנו שזה הולך ונגמר".

את החופש הגדול הם סיימו בטיול משפחתי, עם המשפחה המורחבת, בצימרים בחד נס. "זה היה נופש קסום", אומר דוד. "הדר הייתה מאושרת, היא בילתה שעות בבריכה, שרה, רקדה, טיילנו המון, היינו עטופים בטוב עם סבתא וסבא והדודים. זה היה סיום מושלם לחופש הגדול.

משפחת בר כתר לפני האסון (הדר ז"ל בחולצה הסגולה)

"ביום האחרון החלטנו לעבור בכנרת, בחוף עין גב. הילדים הגדולים עשו ספורט ימי והמשכנו לחוף סוסיתא. הילדים הגדולים התקדמו עם גיסי, ואני ונטע נגררנו מאחור עם הקטנים", מספר דוד, ונטע מוסיפה: "הכנרת הייתה שקטה, הגדולים נכנסו למים, לקו החוף. אחרי כמה דקות דוד ואני הגענו עם הקטנים, ואיך שהתיישבתי ליד המים הדר הייתה חסרה לי בעיניים. התחלנו לשאול איפה היא, ואז, במרחק כמה מטרים, בתוך המים, ראיתי את הסנדל שלה צף. צעקתי, ודוד רץ להוציא אותה".

דוד: "שלפתי אותה מהמים ורצתי איתה לחוף. בצבא הייתי חובש, ידעתי שזה זמן קריטי. התחלתי בהחייאה ומסביבי היסטריה. אחרי זמן קצר הגיעו רופא שהיה בשטח ומד"א. לא ויתרתי, המשכתי בפעולות החייאה עד שהדופק חזר. היא פונתה במסוק לבית החולים זיו בלי שהבנו מה קורה, אבל נאחזנו בעובדה שיש דופק".

את הנסיעה לבית החולים בצפת הם עשו באדיבותו של עובר אורח שנכח במקום. "אדם שאנחנו לא מכירים, ומאז לא פגשנו, הציע לנו טרמפ. נסיעה של 40 דקות נמשכה כמו נצח. קיווינו שאולי הכול יהיה בסדר, אבל בבית החולים, בטיפול נמרץ ילדים, הבנו שהמצב לא טוב".

מה הבנתם?
נטע: "הרופא אמר שאנחנו ב־24 שעות קריטיות, שהיא מונשמת אבל אין לה רפלקסים, כלומר יש פגיעה במוח. כשלאנשים מאמינים אומרים להמתין, הם מחכים ומתפללים. כל הארץ הייתה איתנו, נשלחו הודעות לתפילה, אנשים הגיעו, היינו עטופים מכל עבר ומלאי תקווה. הראש הבין שזה לא טוב, אבל הלב קיווה. בתום הזמן הבנו שדבר לא השתנה, ואז התכנסה הוועדה לקביעת מוות מוחי. בכל הזמן הזה אפשרו לנו להיכנס לחדר שלה, לדבר איתה, ללטף אותה, להיות איתה. קראנו לילדים, רצינו שהם יהיו איתנו ואיתה".

איך החלטתם לתרום את איבריה?
דוד: "הכינו אותנו. כשהבנו שמה שנותר מהדר זה רק גוף, לא הייתה התלבטות. אם היא לא תחיה, לפחות שאחרים יינצלו".

זה צעד לא פופולרי במגזר הדתי.
נטע: "לא הייתה לנו שום התלבטות, שנינו חתומים על כרטיס אדי, והיה לנו ברור שזה מה שצריך לעשות. הדר לא תחזור לחיים, יש אנשים שנלחמים על חייהם, ואם האיברים של הדר יַקנו להם חיים, אז אין שאלה. אין איסור בדת לתרום איברים, זה משהו ששייך לדורות קודמים".

דוד: "ההסכמה שלנו לתרום איברים התקבלה בהתרגשות בבית החולים, מפני שארבע שנים לא נתרמו שם איברים. זה נתן לנו הרגשה שלמרות הכאב הגדול אנחנו עושים משהו חשוב".

פגשתם את הנתרמים?
נטע: "עדיין לא, אנחנו גם לא יודעים עד הסוף מה נלקח, זה תהליך שניחשף אליו בהמשך. אנחנו רוצים לפגוש את האנשים שזכו לקבל את האיברים של הדר, אבל נקבל ונבין כל החלטה שלהם. מלבד הכבד, הכליות והקרניות שלה נתרמו. רצינו לתת את הלב שלה, אבל לא היה אפשר".

איך הגיבה הסביבה להחלטה הזאת?

נטע: "בהתפעמות גדולה, כל הקהילה והמשפחה ראו בזה צעד חשוב. אני יודעת שאם המצב היה הפוך, אם מישהו היה יכול להציל את הבת שלי, הייתי האדם הכי מאושר בעולם".

אסון במים רדודים

דוד ונטע מתקשים לתאר את הרגע שבו חזרו הביתה בלי הדר. "נסענו לטיול שמחים ועליזים, חזרנו בחוסר ובכאב גדול", אומר דוד. "זאת תהום שאנחנו לומדים איך לחיות איתה בכל יום. בכל רגע אנחנו בוחרים מחדש בחיים. בכל יום אני פוגש את דוד חתואל, הוא איבד ארבע בנות ואישה בהיריון. אני רואה אותו ואומר לעצמי שאם הוא ממשיך לחיות, גם אני יכול. הנוכחות שלו גורמת לי להבין שזה אפשרי, ובעיקר שיש לי בשביל מה".

נטע: "יש לנו חמש בנות מדהימות שהן מקור עצום של כוח. הן מכניסות לחיינו הרבה שמחה ורגעים יפים. העצב והדמעות קיימים, הדר קיימת, ולצד זה קיימים החיים. העובדה שיש סביבנו קהילה עוטפת עוזרת לנו לנהל את היום יום".

הדר נקברה ביום שבו הייתה צריכה להתחיל את לימודיה בכיתה ב'. "היא נקברה פה, באדמת לכיש, הראשונה בבית הקברות האזורי", אומרים הוריה. "עכשיו יותר מאי פעם אנחנו מחוברים לאדמה הזאת. טמנו בה את הדבר היקר לנו ביותר. כבר ראינו וחווינו שבית אפשר למכור ולהרוס, אבל קבר יהיה לעולמי עד".

זה ערער את האמונה שלכם?
נטע: "זה לא ערער את האמונה. זה רק חידד את ההבנה שלי כמה אני לא שולטת בעולם. יש בורא לעולם שמסדר את הדברים. אני לא מבינה את מעשיו ולא תמיד הם נראים לי טובים. עצוב לי מאוד, אבל הכול זה מאיתו יתברך, ואנחנו נשארנו להתמודד עם זה. יש לנו רגשות אשם, זה עדיין לא עוזב אותנו".

אתם יודעים מה בעצם קרה?
"עד היום זה לא ברור. ככל הנראה החום של הדר עלה והיא פרכסה ונפלה למים. זו ההערכה שלנו, כי המים היו רדודים, והדר ידעה לשחות ולא הייתה שום סיבה לטביעה. יש המון דברים שאין לנו תשובות עליהם, וכנראה כך זה יישאר תמיד".

יש לכם אומץ לכעוס על אלוהים?
נטע: "יש כעס על המצב, על הכאב, על האובדן. זה לא מערער את האמונה. דווקא עכשיו, במקום העצוב והכואב, אני בטוחה שאלוקים, ורק הוא, נותן לנו כוחות לקום ולבחור בחיים. האמונה היא שנותנת לי את הכוח להמשיך. בלעדיה כבר הייתי משתגעת".

דוד: "אנחנו רוצים לחזור להיות הבית השמח שהיינו. הדר הייתה רוצה את זה. השמחה אף פעם לא תהיה שלמה, וההתמודדות עם האובדן היא לא רק שלנו, היא של כל כך הרבה מעגלים ואנשים שפגשו אותה בחיים".

בסוף הריאיון הם מבקשים להעביר מסר. "לצערנו, נושא תרומת האיברים לא נמצא במודעות בכל המגזרים. חשוב לנו שאנשים יבינו שהאיברים האלה מצילים חיים. זה לא משפר את הכאב והצער, זה לא משנה את העובדה שנלך עם הכאב עד סוף חיינו, אבל לצד זה קיימת הידיעה שיש אנשים שיזכו לחיים בריאים בזכות הדר".