אחרי 11 שנים בארצות הברית החליטה דבי ג'יימס, 28, להגיד ביי ביי ולחזור לארץ. "יש משפט שאומר, קודם כול תצליח במולדת שלך, ורק אחר כך בעולם, וזאת המולדת שלי", היא אומרת.

מנמל התעופה היא נחתה היישר על במת "אקס פקטור", אבל הודחה אחרי ארבעה אודישנים. "זה בסדר", היא אומרת, "באתי כדי לקבל הכרה. מספיק שישדרו אותי בטלוויזיה ואקבל חשיפה. אני רוצה שיכירו אותי ואת ההיסטוריה שלי".

דבי ג'יימס. צילום: קובי קואנקס

קשה להתעלם מנוכחותה של ג'יימס, תושבת חולון. 1.75 מטרים, רעמת תלתלים, חיוך ענק והמון ביטחון. כששואלים אותה אם חשבה לדגמן, היא מבהירה שזה בא בחשבון, ובלבד שלא תצטרך להרעיב את עצמה. בינתיים כבר הספיקה להצטלם לשתי פרסומות בטלוויזיה ובמקביל החלה לעבוד על סינגל, לתכנן מופע ולחשב מסלול מחדש. המטרה: למצוא את מקומה בתעשיית המוזיקה הישראלית. הפעם לתמיד. אולי.

אבא נינג'ה

היא נולדה בפריז, בת יחידה לאבא שחקן אפרו־אמריקאי אינדיאני, סטיב ג'יימס, ולאימא ישראלית, הדוגמנית נאווה חלימי. "אימא הייתה יפה מאוד ומחוזרת", היא מספרת. "את אבא היא הכירה כשהיה בשיא הקריירה שלו והגיע לארץ לשחק בתפקיד ראשי בסרטו של מנחם גולן "מחץ הדלתא".

האב, סטיב ג'יימס

הם הכירו בחדר הכושר של הילטון, המלון שבו התארח כל צוות השחקנים. האגדה מספרת שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. אבא לא הסכים לחיות בארץ והם נישאו באמריקה. הוא שיחק בעשרות סרטי אקשן, התמחה בתורות לחימה שונות והיה מהשחורים הראשונים שפרצו למסך הקולנוע בתקופתו. הוא שיחק בסרט 'אמריקן נינג'ה', The Exterminator, בסדרות טלוויזיה ובסרטי מלחמה. אימא, לעומת זאת, לא מצאה את עצמה. היא הייתה על תקן אשתו, קיבלה תפקיד קטן בסרט 'נינג'ה אמריקאי 2' והרגישה שזה לא מספק אותה".

האב והאם, ג'ימס וחלימי

איזה ילדות הייתה לך?
"שמחה אבל מורכבת. מאבא אין לי הרבה זיכרונות, כשהייתי בת שנתיים ההורים נפרדו, ואימא החליטה לחזור לארץ. חזרנו לחולון, והקשר עם אבא היה בעיקר טלפוני. כשהייתי בת חמש הוא נפטר מסרטן בלבלב, ממש בעיצומה של הקריירה שלו. למעשה חייתי בלי אבא, רק אימא, אני והרבה סיפורים עליו".

אף שמגיל צעיר אהבה ג'יימס לשיר ולרקוד, היא מספרת שהייתה ילדה ביישנית שחוותה לא מעט קשיים בבית הספר. "היה לי קשה מאוד", היא אומרת. "הייתי ילדה שונה, והילדים לא הבינו את זה ולא רצו להתחבר אליי. קראו לי בשמות גנאי כמו כושית ורעמה. אם הייתי נוגעת במקרה בשולחן של אחד הילדים המקובלים, כולם היו הולכים לשטוף ידיים".

חוויה קשה.
"מאוד לא נעים להיות מוחרם ולהרגיש לא שייך, אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי. אימא שלי הייתה אדם חזק ושמח מאוד, היא תמיד נתנה לי להרגיש שאני הכי יפה והכי טובה מכולם. הכוח והביטחון שלי באו תמיד ממנה, ובעידודה השתלבתי בלהקות מחול ושירה. לא אהבתי את המראה ואת הקול שלי, יש בו משהו שמזכיר את הקול של שר, וכשנחשפתי אליה הבנתי שזה הכיוון שלי, להיות כמוה".

בגיל 15 עזבה ג'יימס את בית הספר. "המערכת ואני לא תקשרנו באותה שפה", היא אומרת. "גם את חלום הבמה זנחתי והלכתי ללמוד ספרות אצל שוקי זיקרי, ובזה עסקתי. חשבתי שזה מה שנכון לי לעשות".

חלומות במזוודה

כשהייתה בת 17 ניחתה על ג'יימס טרגדיה נוספת: אמה שמה קץ לחייה. "אימא הייתה אדם שמח ומעשי מאוד. היא חלתה בסרטן הריאות והיה לה קשה להתמודד עם זה. היא התחילה בטיפולים, אבל ההבנה שלא תצא מזה גרמה לה לשקוע בדיכאון. היא ניסתה להתאבד פעמיים, ובפעם השלישית הצליחה. היא נמצאה ללא רוח חיים בחדר במלון בתל אביב, אחרי שבלעה כדורים עם אלכוהול".

דבי עם האם, נאוה חלימי

איך קיבלת את זה?
"למרות שזה לא הפתיע, כי ידענו שאלו כוונותיה וניסינו לעצור בעדה, זה היה קשה מאוד. אימא הייתה האדם הקרוב אליי ביותר בחיים. כעסתי עליה מאוד, הרגשתי שהיא נטשה אותי, שהשאירה אותי לבד בעולם. זאת הייתה הרגשה של חוסר אונים, אבל במשך השנים היא התחלפה בסליחה ובהבנה. היום אני מבינה את הצעד שלה. מצד אחד, אני יודעת שהיא לא הייתה מסוגלת לחיות במצב של חולי ותלות באחרים, זה לא היה האופי שלה ואי אפשר לשפוט אותה. מצד שני, בגיל 17 נותרתי לבד, בהרגשה של בלבול גדול. עברתי לגור אצל סבא וסבתא ולא היה לי מושג מה אני עושה עם עצמי עכשיו".

ג'יימס החליטה לעזוב את הארץ, להתחקות אחר משפחתה מצד אביה ולזכות בחיבוקם. "ככה הגעתי ללוס אנג'לס, עם אנגלית מקרטעת וחלומות במזוודה. ילדה צעירה שלא מבינה מה היא באמת רוצה".

לבד? לא מפחיד?
"נסעתי עם חבר, ולא, לא פחדתי. אני לא אדם שפוחד. מגיל צעיר למדתי להסתדר לבד בחיים וגם ידעתי שיש לי מקום לחזור אליו. עבדתי בעבודות מזדמנות, במלצרות, בספרות ופה ושם בדוגמנות. לאט לאט למדתי את השפה וגם הקמתי עמוד פייסבוק לאבא, כדי לגלות מי הוא היה. הכרתי את המשפחה שלו, גיליתי אנשים שאהבו והעריכו אותו ונפגשתי עם כל צוות השחקנים של 'נינג'ה אמריקאי', שערכו מפגש בשבילי וסיפרו לי עליו המון דברים".

זה מילא איזשהו חלל?
"הרגשתי שזה מחבר אותי אליו ואל עצמי. ההיכרות עם המשפחה שלו, עם החברים שלו וכל המפגשים הבהירו לי שאני רוצה שני דברים בחיים: האחד, לעשות מוזיקה. והשני, להשיג לאבא כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד".

בלי קיצורי דרך

לפני חמש שנים פגשה ג'יימס את סיטו, מוזיקאי אפרו־אמריקאי וסוכן אמנים. "למרות הרצון הגדול לשיר, הייתי ביישנית מאוד וחסרת ביטחון", היא מודה. "סיטו דחף אותי לעשות מוזיקה ולהופיע. ברור שאם בארץ קשה, בארצות הברית קשה פי כמה, אבל האפשרויות שם רבות יותר. התחלתי להופיע בברים ובמועדונים קטנים עם שירים שכתבתי, ומשם זה התגלגל להופעות גדולות יותר. פתאום היה לי ברור לגמרי שאני רוצה לעסוק במוזיקה, לעבוד בזה, ליצור קהל, להופיע ולא לבחול בשום מועדון ובשום במה".

חמש שנים חלפו ועדיין לא פרצת כמו שחלמת.
"זאת דרך שצריך לעשות, במיוחד כשאתה לא מקומי מבטן ומלידה. זאת דרך ארוכה שאני לומדת, והיא לא נגמרת אף פעם. דרך כלל אנחנו שומעים על הכוכבים הגדולים. על מוזיקאים שעובדים שומעים פחות. ובכל זאת, בזמן קצר יחסית הצלחתי לעשות המון דברים שאני גאה בהם".

דבי ג'יימס. צילום: קובי קואנקס

למה חזרת לארץ?
"חבר טוב רשם אותי לאודישנים של 'אקס פקטור', והחלטתי לנסות. גם מתוך רצון להצליח, וגם בגלל הגעגוע למקום שאני חלק ממנו".

על במת הריאליטי סיפרה ג'יימס את סיפור חייה סוחט הדמעות ("השופטים הכירו את אבא, במיוחד משה פרץ, שאמר שאהב את אבא שלי מאוד"). היא שרה שיר של סטיבי וונדר, אבל העובדה שהשופטים אהבו את הסטייל ואת הביצוע, וגם אמרו לה "כן", לא הספיקה, והיא הודחה בשלבים הבאים. "זאת הייתה חוויה", היא משתדלת להישמע חיובית, "ומה שחשוב זה שבזכות האודישן יכירו בארץ אותי ואת הסיפור שלי".

למה חשוב לך שיכירו את הסיפור שלך?
"כי יש בו המון כוח לאנשים שנקלעים למצב קשה בחיים. הסיפור שלי מוכיח שהחיים ממשיכים ומה שנעשה איתם נמצא בידינו".

סיפור סוחט דמעות עוזר לקריירה?
"כן, כל עוד הוא בא עם קבלות על העשייה שלך. אני לא רק סיפור טוב, מאחוריי עומדת עשייה מוזיקלית, והמשפחה שלי ומה שקרה לנו הוא בהחלט חלק ממה וממי שאני".

את מנסה את מזלך בתחום רווי וקשה.
"אני יודעת שבארץ קשה, בטח לאחת כמוני ששרה היפ הופ באנגלית. מצד אחד זה יתרון, כי אני שונה ומביאה משהו שונה. מצד שני, הקהל חשדן וייקח זמן לעכל אותי ואת הסגנון שלי, אבל אני אופטימית ובטוחה שהדבר הנכון יקרה בזמן הנכון. כרגע אני מבססת את המעמד שלי, לומדת את הקהל, בונה הופעה, שומעת המון מוזיקה בעברית ויודעת שיש לי הרבה מה לעבור. אני לא פוחדת מעבודה קשה ולא מחפשת קיצורי דרך. רק הכרה".

וכוכב בשדרה עם שמו של אבא, יהיה?
"פעם בשנה נותנים כוכב אחד לשחקן שנפטר. מדי שנה אני ממלאת את הניירת ומקווה שיאשרו לי. כשזה יקרה אצטרך לגייס 30 אלף דולר, ואני כבר יודעת שיש המון אנשים שמוכנים לתרום ולעזור. נשאר רק לחכות לאישור הוועדה. מבחינתי זה לתת לאבא את הכוח והכבוד שהגיעו לו. אני בטוחה שאם אבא ואימא היו בחיים הם היו גאים בי".