"הרופאים רואים בי נס רפואי"

צילום: קובי קואנקס-

"נעשה לי נס, זה ברור. אם מסתכלים על זה במקרו, העובדה שאני בחיים היא נס בפני עצמה". כך, באופן חד וברור קובע חן שוורץ בן ה־22 מראשון לציון. רק לפני שלוש שנים, באוגוסט 2014, הוא עוד התנדנד בין חיים למוות בבית החולים לאחר שמחבל ירה בו מטווח קצר. "עמדתי בטרמפיאדה בגבעה הצרפתית בירושלים וחיכיתי לאוטובוס. עמדתי בתחנה עם הפנים לכיוון האוטובוס ונשענתי על החומה. פתאום הרגשתי שלוש טפיחות על הכתף. הסתובבתי ומולי עמד בן אדם שהצמיד לי אקדח לבטן וירה שלוש פעמים. הוא ברח רגלית ואז עלה על אופנוע ונמלט".

שוורץ הועבר בבהילות לניתוח חירום והרופאים אמרו להוריו כי יש חשש ממשי לחייו, "אני זוכר שזו הייתה סיטואציה מאוד מוזרה. מאותו רגע שנוריתי הייתי חד בצורה שאי אפשר לתאר. במבט לאחור על אותו לילה אני מבין שהיו לי כמה ניסים. אחרי הירי מצאתי את עצמי מחזיק את הבטן, רגע של שוק ואז כל מה שרציתי היה לשרוד. הרמזור פתאום התחלף לירוק ורכבים התחילו לנסוע ועברו לידי, באחד מהם היה פרמדיק שעבר שם במקרה. גם העובדה שהייתי במרחק של נסיעה קצרה לבית החולים וזה שהמנתח החליט לקפוץ לראות על מה הרעש של הסירנות. היו הרבה דברים והעובדה שאני בחיים היא נס גדול. הגעתי במצב אנוש ואחרי חודש יצאתי מבית החולים על הרגליים. הרופא שטיפל בי אמר שהם ציפו שאהיה שם חצי שנה אז גם הם רואים בי סוג של נס רפואי".

כיום מנסה שוורץ להמשיך בחייו ולהשאיר את התקרית ההיא מתקופת שירותו הצבאי מאחור. "אני עדיין בשיקום, פיזי ופסיכולוגי. התחלתי ללמוד הנדסת בניין ב'סמי שמעון' באשדוד וזה גם נס כי אז זה לא היה כמו משהו שנמצא בתוכניות סמוך למה שקרה לי. אני נכנס בכוח לחיים נורמטיביים".

=

"מזל שהשבץ קרה בעבודה"

צילום: קובי קואנקס-

אם היו אומרים לשמואל ארדיטי בן ה־75 מרמלה שכמה שנים לאחר שבץ מוחי קשה שחווה הוא יהיה אמן פיסול בגפרורים, הוא בוודאי היה מחייך, אולי אפילו מגחך. בשבועות ובחודשים שלאחר האירוע הקשה שטלטל את חיי משפחתו הקרובה והמורחבת, היה עסוק ארדיטי במשימה אחת: לשרוד.

האירוע התרחש בשעה שישב מול המחשב במשרדו שבתעשייה האווירית, שם עבד במשך עשרות שנים. לדבריו, העובדה שהיה מוקף בעמיתים לעבודה הייתה, כך התברר בדיעבד, הנס הראשון. "התמוטטתי תוך כדי עבודה, התחלתי להקיא, הרגשתי עוויתות ופשוט צנחתי על המקלדת", משחזר ארדיטי את הרגעים הראשונים של האירוע, אותם הוא עדיין זוכר. "אנשים שעבדו איתי הבחינו בכך ומיד הזעיקו עזרה רפואית".

בחודשים הארוכים שלאחר השבץ עבר ארדיטי תהליך מייגע של שיקום, תחילה במחלקה לטיפול נמרץ ולאחר מכן במכון השיקום של בית חולים 'תל השומר'. הרופאים הטילו ספק ביכולתו לחזור לשגרה כמעט מלאה, אבל הוא לא הרים ידיים.

"אחרי שעות של אימונים גופניים ופיזיותרפיה, במקום לנוח בבית נרשמתי למכון כושר ועבדתי לבד", מגלה ארדיטי, "רציתי להוכיח שאפשר לנצח".

לאט לאט חזר ארדיטי לעצמו ובשנה האחרונה הוא חזר לתחביב ישן והחל להכין מגפרורים דגמים של כלי רכב שונים. "בתור מי שסובל מפגיעה במוח הקטן השולט על התנועה וחזו לו חיים מוגבלים, אני מוכיח שאפשר אחרת", הוא אומר. "אם עד לפגיעה הייתי מכין דגמים בודדים מדי שנה, הרי שהיום אני מכין עשרות, וזה למרות מגבלה של יכולת תנועה ושיווי משקל. כל מה שעברתי, מרגע השבץ והטיפול המהיר בו ועד לדברים שאני עושה היום, הוא נס מבחינתי".

=

מהתרדמת לזירת האיגרוף

צילום: קובי קואנקס-

לפני שנתיים וחצי נפצע אנוש ירין אשכנזי מחולון, בפיגוע דריסה סמוך לבנימין בעת שהיה בשירות הצבאי. אשכנזי, שהתעקש לשרת בגולני, כמעט ולא שרד את הפציעה. הרופאים הכינו את הוריו לנורא מכל והתקשו להאמין שירין לא סובל מנזק מוחי קשה. אבל הלוחם שנפצע והשתקם כבר פעמיים לא התכוון לאפשר לפציעה השלישית לשבור אותו. "כשהתעוררתי קודם כל שאלתי מה שלום חברים שלי שעמדו לידי בזמן הפיגוע", הוא משחזר. "אני לא ממש זוכר מה קרה שם, אבל ברגע שאמרו לי שהם בסדר הבנתי שהקרב שלי מתחיל ואני חייב לעשות הכל כדי לחזור לעצמי ולהתמקד בשיקום שלי. החשש הגדול לא היה מהשיקום הפיזי אלא מהניתוחים. עברתי ניתוח ברגל ובגולגולת ועבדתי קשה כדי לעלות במשקל ולחזק את עצמי כדי שהגוף שלי יוכל לעמוד בכל מה שהוא עבר".

לאחר ניתוחים ותהליך שיקום ארוך וקשה, ירין הפתיע את כולם וחזר לתפקוד מלא. כיום הוא מתאמן עם מאמן שיקומי צמוד, חזר להתאגרף ומתכנן להתחיל לימודים אקדמיים. במקביל, בימים אלה הוא פועל לגיוס תרומות עבור בית שיקום לנפגעים רב־מערכתיים מקרב פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בבית חולים 'הדסה' הר הצופים. אשכנזי מוביל, בתמיכת צה"ל, את פרויקט 'צעד חדש לשיקום גדול', במסגרתו מוזמן הציבור להעניק תרומה ולהטביע את חותמו באמצעות טביעת כף רגל בשדרת נבחרי מערכות הביטחון והתורמים שתוקם בכניסה לבית השיקום. אשכנזי בעצמו נבחר על ידי הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, להטביע את רגלו בשיתוף גיא אפל, שהיה עימו בפיגוע הדריסה וגם הוא נפצע אנושות והשתקם אחרי תרדמת ממושכת. "יש לי הרבה כבוד לבית החולים השיקומי תל השומר, אבל אני מכיר את הצורך הגדול בבית חולים ייעודי, כי נפגעי פעולות איבה ואנשי ביטחון מדברים שפה דומה, יש להם צרכים שונים ואחד יכול לתמוך בשני. הרעיון שיהיה מקום שבו ירוכזו מרבית אנשי הביטחון הוא טוב כי הם באים ממקום של פוסט טראומה, של שירות ביטחוני ופעילות שרק הם מבינים".

=

נס החנוכה של מרגלית

צילום: קובי קואנקס-

כמו בכל שנה לקראת חנוכה, הכינה בשבוע שעבר מרגלית ניסים בת ה־61 מנס ציונה פעילות מיוחדת לילדי גן 'חסידה' שבו היא עובדת כסייעת. השמחה הופרעה לפתע כאשר היא החלה להרגיש בלבול, לגמגם בדיבורה וגם ראייתה היטשטשה באופן ניכר.

"הכנתי עם הילדים בצק להפנינג חנוכה, כמו שאני עושה בכל שנה, ופתאום הרגשתי לא טוב. התקשרו אליי מחברת הביטוח וביקשו את מספר תעודת הזהות שלי אבל לא הצלחתי לומר להם אותו ואז הבנתי שמשהו קורה לי", היא מתארת. "הגננת שאלה אותי שאלות ולא הצלחתי לענות לעניין. רציתי להתקשר למזל אברהם, חברתי שעובדת בגן הסמוך, אבל למרות שאני מכירה את המספר לא הצלחתי לחייג אליה. לפתע היא הגיעה ומישהי אמרה לה שאני לא מרגישה טוב אז היא מיהרה אליי".

לדברי ניסים היא הייתה בטוחה שמדובר בתסמינים של עייפות, אבל חברתה לעבודה לא ויתרה והתעקשה לקחת אותה בעצמה לחדר המיון ב'קפלן'. "הרופאים מיד זיהו שמדובר באירוע מוחי והעניקו לי טיפול רפואי מיידי שהציל את חיי".

הגננת והילדים כבר התקשרו למרגלית לשאול לשלומה והיא מתכננת לשוב לילדים לאחר תקופת מנוחה. "אני מרגישה אסירת תודה שהאירוע התרחש בגן ועל ההתעקשות של מזל שאלך להיבדק, כי זה מה שהציל את חיי. היום אני יכולה כבר להתחיל לחשוב לחזור לפעילות בגן. אני מתגעגעת מאוד לילדים".

=

"הלקוח שהציל את חיי"

צילום: קובי קואנקס-

בשעת בוקר מוקדמת לפני כשנה יצא יצחק ששון בן ה־59 מבת ים לעבודתו כמתקין דודים. בצומת הרצל הוא איבד לפתע את ההכרה, ורכבו המשיך לנסוע לתוך הצומת והתנגש במחסום ברזל. חגי נתני, מתנדב ביחידת האופנועים של מד"א, הגיע ראשון לזירה, ומיד זיהה אותו. "רק שבוע קודם לכן הוא היה אצלי בבית, התקין לי דוד, דיברנו וצחקנו. בן אדם בריא לגמרי. מי ציפה ששבוע אחרי זה אתן לו מכות חשמל ואתפלל לסימן חיים", הוא מספר.

"אני לא זוכר כלום ממה שקרה שם", מספר ששון השבוע. "הדבר האחרון שאני זוכר זה שיצאתי מהבית, נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע. פתאום בלאק אאוט. כאילו שהראש כיבה את עצמו ומחק את הזיכרונות כדי שאוכל להמשיך הלאה בלי פחד ותחושות לא נעימות".

כעת יודע ששון לומר שעבר דום לב פתאומי בזמן הנהיגה. "נסעתי בדיוק לפני מעבר חציה, התמוטטתי והרכב התקדם במהירות קדימה. במזל לא עליתי על אף אחד ולא חשבו שמדובר בפיגוע דריסה. הרכב נכנס באדום לתוך הצומת והמשיך. הנס השני היה שאף מכוניות לא פגעה בי ולא קרתה שם תאונה גדולה יותר. חגי עשה לי החייאה, נתן מכות חשמל, 16 מכות חשמל קיבלתי שם על המדרכה.

"זו הייתה החייאה של בערך 40 דקות, ולא התכוונתי לוותר, למרות שהמצב נראה לא טוב", מספר נתני. "מיד זיהיתי את האיש שהגיע אליי הביתה עם הדוד והיה לי ברור שהוא יחזור לחייך כמו לפני שבוע".

"כנראה שעשיתי עבודה טובה עם הדוד, אז הוא עשה עבודה טובה גם עליי", צוחק ששון.

לאחר שהתייצב מצבו, הועבר ששון, אב לשניים וסב לשלושה נכדים, לבית החולים. "הייתי שלושה ימים בעולם הבא, אבל שם כנראה החליטו שעוד לא הגיע הזמן שלי, ושלחו אותי חזרה. כנראה שעשיתי מספיק מעשים טובים כדי שירחמו עליי. זכיתי לחזור לנכדים שלי ולחיים שלי, הכל בזכות המלאך השומר שלי, חגי. אין מילים לתאר את המצווה הגדולה שעשה בשבילי. לא משנה כמה פעמים אודה לו, זה לא יהיה מספיק".