49 שנה אחרי שסיימו את לימודיהם בבית הספר היסודי בבת ים, התאחדו השבוע תלמידי מחזור שנת 1968 ב'גאולים' לפגישת מחזור מרגשת עם מורתם בכיתה א', חיה רייכלין, בת ה־87. את האירוע הם ערכו לזכרו של חברם לכיתה, אליעזר (זיקו) ואהבה ז"ל, שנרצח על ידי מחבל. המעשה ריגש מאוד את משפחתו. "התחלתי לבכות כששמעתי שיש עוד מישהו חוץ ממני שזוכר אותו", מספרת אחותו. "תודה שלא שכחתם אותנו".

המחנכת זכרה

עשרות שנים עברו מאז שהם שיחקו יחד בהפסקות והכינו שיעורי בית. בית הספר הוותיק בשכונת 'עמידר' בבת ים כבר לא קיים, אך אדיר בן משה, יו"ר סניף 'יד לבנים' בעיר, לא אמר נואש. לאחר שהצטרף לקבוצת הפייסבוק 'זכרונות ילדות מבת ים', שגרמה לסערה נוסטלגית בעיר, החליט בן משה שהגיע הזמן לפגישת מחזור - 49 שנה לאחר שסיימו את לימודיהם בכיתה ח'.

"הצלחתי לאתר חברים מהכיתה, מחזור 1968 בגאולים. השיא היה כשגיליתי בקבוצה את המורה שלנו מכיתה א' עד ו', חיה רייכלין. מסתבר שהיא מתגוררת בדיור מוגן בכפר סבא", מספר בן משה, שהחליט להתקשר ולדרוש בשלומה. "לא ידעתי אם היא תזכור אותי אבל היא מיד זכרה, התרגשה ובכתה. היא לימדה בבית הספר שלנו מ־1960 ומאוד אהבה את הכיתה שלנו והתחברה אלינו".

| צילום: אבי מועלם פגישת המחזור של בוגרי 'גאולים' עם תמונת חברם המנוח-

"יש לי הר של זכרונות מהכיתה הזו", סיפרה לנו רייכלין לפני האירוע. "מאז שאדיר התקשר וסיפר לי על הכוונה לערוך מפגש, להחזיר את הילדים ולראות מה קרה לכל אחד מהם, לא היה לי יום ולא לילה. הזכרונות חזרו אליי. אני חושבת רק על הימים ההם - הימים של 'גאולים', הימים בבת ים. אחרי השיחה איתו התקשרו עוד תלמידים וכל שיחת טלפון החזירה יותר זכרונות והתרגשות שלא האמנתי שארגיש".

את זוכרת את שמות תלמידים?

"בוודאי. זו הייתה כיתה שליוויתי שש שנים כמחנכת. אני זוכרת את הפנים שלהם כילדים, אני זוכרת את רוב השמות ולמרות שעברו כל כך הרבה שנים אני זוכרת דברים שקרו בשיעורים. אני זוכרת את זיקו הקטן, שלא יחזור יותר.

"אני כל כך מתרגשת שאני אפילו לא יכולה לדבר על זה, לא יכולה להעלות זיכרון בודד, הכל מעורבב. לא חשבתי שאגיע לרגע הזה. לפגוש ילדים שהפכו למבוגרים ולדעת שיש מי שלא יחזור. אני מקווה שאצליח לעמוד בהתרגשות", היא סיפרה עוד לפני הפגישה השבוע.

החיוך של זיקו

בעבודת בלשות הצליח בן משה לאתר לא רק את המורה הוותיקה, אלא 28 תלמידים לשעבר. אחד מהם הוא מרדכי אשקבנד. "היום אני מוטי אגם, אבל בשביל החברים מבית הספר אני עדיין מרדכי", הוא צוחק ומוסיף: "זה לא דבר של מה בכך, לפגוש חברים מבית הספר, כמעט 50 שנה אחרי שסיימנו. בית ספר 'גאולים' כבר לא קיים לצערי".

אגם, כמו חבריו, גדל בשכונת עמידר בבת ים. "זו לא הייתה שכונה משופעת בכסף אבל לא שכונת עוני. יש הרבה בוגרים שיצאו מהשכונה וצמחו לאנשים לתפארת, בהם ראש עיריית נס ציונה יוסי שבו, שלא היה במחזור שלנו אבל בוגר בית הספר".

אגם הוא חבר בבורסת היהלומים ובעל חברת נדל"ן, נשוי, אב לשלושה וסב לשלושה. בן משה הוא חברו היחיד לספסל הלימודים שאיתו שמר על קשר. "נפגשנו באקראי לפני כשמונה שנים במסגרת עסקית", סיפר אגם.

תלמידי המחזור של 1968 היו כבני 19־20 כאשר פרצה מלחמת יום כיפור. "המלחמה הזו מתארת את כולנו. רובנו שירתנו בצבא באותה תקופה והמלחמה פגעה בכולנו באיזו שהיא צורה. אדיר איבד את אחיו וגם מי שלא שכל מישהו לא יצא ממנה נקי. נכנסנו ילדים ויצאנו אנשים שונים. לכן כל כך יפה וגם עצוב לראות את תמונת המחזור שלנו - ילדים טובים שלא יודעים מה צופן העתיד, לא יודעים שעוד מעט תהיה מלחמה. כמעט יובל עבר מאז שנפגשנו לאחרונה".

מה הדבר הראשון שקופץ לך לראש כשאתה נזכר בימי בית הספר?

"כדור־יד, כדורגל, חצר בית הספר שהיינו משתוללים בה, המנהלת המיתולוגית שלנו גברת אנג'ל ז"ל, וכמובן המורה המחנכת, חיה רייכלין, שבגיל 87 עדיין זוכרת את כולנו. עצוב במיוחד שבאירוע הזה לא נזכה לפגוש את אליעזר (זיקו), שהיה ילד מקסים ואהוב. אני זוכר אותו תמיד מחייך, אפילו כשעשה משהו אסור. חיוך אחד שלו והמורים שכחו הכל. הוא יהיה איתנו ברוחו".

"הזמן שלנו עצר"

אליעזר (זיקו) ואהבה נהרג ב־25 בנובמבר 1990, כשהיה במילואים ונהג באוטובוס בכביש אילת-עובדה. חייל מצרי שחצה את הגבול לישראל, 21 ק"מ מצפון-מזרח לאילת, החל לירות לעבר כלי רכב חולפים. הוא הרג שלושה חיילים וירה גם לעבר האוטובוס שבו נהג ואהבה, שנהרג במקום. פצוע נוסף מנוסעי האוטובוס נפטר מאוחר יותר. באירוע נרצחו תשעה בני אדם.

"לזכרו של חברנו, הצעתי לערוך את המפגש בבית יד לבנים בבת ים", מסביר בן משה, שפנה למשפחת ואהבה, אשר קיבלה את הבשורה בהתרגשות.

"מאז שזיקו נהרג אמי הקדישה את חייה להנצחתו", מספרת לבנה צוקר, אחותו השכולה של ואהבה. "לצערי, לאירוע הזה היא לא יכלה להגיע כי היא מחוסרת הכרה במוסד שיקומי בבת ים. ברגע שאדיר התקשר אליי מיהרתי לנסוע אליה. החזקתי בידה וסיפרתי לה: 'זוכרים את זיקו. החברים שלו לא שוכחים אותו'. אני בטוחה שהיא שמעה אותי וזה גורם לה לאושר".

ואהבה היה בן 37 במותו והותיר אחריו אלמנה צעירה ושתי ילדות, בנות שש ושמונה. "האחת היום רופאה והשנייה אמנית. הן בקושי הספיקו להכיר את אבא שלהן, אבל האירוע הזה לזכרו ריגש גם אותן", אומרת צוקר. "עברו כל כך הרבה שנים ומה נשאר לנו מאחי הקטן, שהיה ילד כל כך יפה ומקסים, חוץ מהתמונה שלו על הקיר והזיכרונות?

"ביום שבו הוא נהרג הזמן שלנו עצר, ועבור אמא שלי לא חזר לצעוד", מספרת צוקר. "התחלתי לבכות כששמעתי שיש עוד מישהו חוץ ממני שזוכר אותו כילד ונער יפה תואר. אני רוצה להודות לכל מי שארגן את המפגש הזה ולא שכח אותנו".

צילום: בית ספר גאולים=

"כולם התרגשו"

למרות הזיכרונות העצובים, מפגש המחזור היה שמח ונוסטלגי.

"הגיעו חברים מכל הארץ. הספקנו ב־50 שנה להתפזר בעולם וכולם מאוד התרגשו", מסכם בן משה. "במיוחד מהמפגש עם המורה הוותיקה שלנו ועם חברי הילדות שזכרנו כילדים ועכשיו נהיו סבים וסבתות. הבטחנו לעצמנו שזה לא יהיה המפגש האחרון ולא נמתין עוד 49 שנה עד למפגש הבא".