נתנאל אלמסי, בן 42, עובד מכון התקנים  שגדל בבת-ים, מאמין ש"עובדים כדי לחיות ולא חיים כדי לעבוד". לפיכך, כאשר נפתח קורס צילום במסגרת העבודה שלו לפני מספר שנים, הוא החליט להעמיק בתחביב ועד מהרה נשאב לתחום. "התחלתי עם מצלמת רפלקס פשוטה", הוא אומר "וכל כמה חודשים הייתי קונה עדשה נוספת. כיום יש לי תיק גב מיוחד עם כל הציוד שהוא בשווי כמה אלפי שקלים". 

תמונות: נתנאל אלמסי

בנוסף לצילום, אלמסי היה רוכב אופנוע כבד במשך כעשר שנים, ועבר לא מעט תאונות במהלך הנסיעות השונות אותן ביצע. למרות שאביו נהרג בשנת 1996 בתאונת דרכים, הוא לא נתן לפחד לנהל אותו, והאמין שהחיים קצרים ולכן חשוב לנצל אותם כי אי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד.

גישה זו התעצמה לאחר שאחותו, אנט אלמסי, נהרגה בשנת 2002 בפיגוע ב"מועדון שפילד" בראשון לציון; מחבל מתאבד חמוש במזוודת נפץ התפוצץ במבנה שבאזור התעשייה החדש בעיר, ואנט, בת 36 באותו הזמן, הייתה אחת מבין 15 ההרוגים בפיגוע. בעלה, אימה ואחותה נפצעו קשה.

על אף האופטימיות הרבה בה התנהל בצל האסונות המשפחתיים, לפני כשנה החל לסבול מכאבים באזור האגן, אלה הלכו והחמירו, עד למצב בו היה נתנאל מתקשה ללכת ללא תמיכה. 

: עם חברים בבבית לוינשטיין - נתנאל אלמסי

"הרופאים לא ידעו מה יש לי", הוא ממשיך ואומר, "הגעתי למצב שהלכתי עם קביים ולאחר מכן אפילו עם הליכון. התייעצתי עם שלושה מומחים שונים, ושלושתם המליצו לי לעשות ניתוח בגב אם אני לא רוצה להישאר נכה. למרות שפחדתי מאוד עברתי את הניתוח, אך גם לאחר מכן הכאבים נשארו. הייתי בשיקום ברעות ארבעה חודשים על כסא גלגלים, ועוד שישה חודשים בבית לוינשטיין".

הצילום שימש עבורו לאורך השנים כלי לריפוי, ותמונותיו הרבות המתעדות רגעים על טיילת בת-ים ובמקומות שונים בעיר, ממחישות את אהבתו הרבה אל הטבע ואל יופייה של בת-ים. "כאשר אני נוסע לצלם אני מתנתק מהכל", הוא מסביר. "מהעבודה, מהבעיות... מנקה את הראש. חשוב לדעתי שלכל אדם יהיה תחביב". 

צילומים: נתנאל אלמסי

כיום אלמסי עדיין נמצא בתהליך החלמה ויושב על כסא גלגלים, אך לא מאבד תקווה וממשיך להתאמן בבית במטרה להתחזק. מצבו הפיזי מקשה עליו להתנייד עצמאית ולכן אינו יכול לצלם באותה המידה ובאותה התדירות כמו בעבר, אך הוא בטוח שעוד יחזור לעצמו.

צילומים: נתנאל אלמסי

כחלק מהרצון לשתף גם אחרים בצילומיו וליצור סביבה לא שיפוטית בה יוכלו צלמים לחלוק את יצירותיהם, פתח קבוצת פייסבוק בשם "מצלמים באהבה", שמונה כיום כמה מאות חובבי צילום. הדבר היחיד שחשוב לו לוודא בסוף הראיון, הוא שהכתבה תצא אופטימית ומלאה בחיוביות. "תמיד צריך לראות את חצי הכוס המלאה", הוא מסכם. "אני מאמין שאנחנו לא מקבלים דברים שאנחנו לא יכולים להתמודד איתם".

צילומים: נתנאל אלמסי