השעה היא חמש ורבע בבוקר, והמאמנת נלי גוגינשווילי כבר נמצאת בדרך לאימון של מחליקות הנבחרת שלה. זוכת מדליית הארד באליפות העולם לנוער ואלופת ברית המועצות לשעבר מאמנת את הבנות שמרכיבות את נבחרת בת-ים כבר שנתיים, והשיעור שמתקיים בהיכל הקרח שבחולון - בבת-ים אין אולם שכזה - מתחיל בשעה שש בדיוק.

לפני כשבועיים שבו המתאמנות של נלי מאליפות הארץ בהחלקה אמנותית על הקרח לשנת 2016, ולמרות שמדובר במועדון צעיר מאוד, חמש המחליקות שמייצגות אותו זכו בהישגים ראויים לציון ואף שבו עם שלוש אליפויות ישראל בקטגוריות גיל שונות. כאשר פניתי אל אמה של אביב עכו, אלופת ישראל לשנת 2016 לנערות עד גיל 16, במטרה לקבל פרטים נוספים אודות הזכייה, היא ציינה שהסיפור המעניין באמת הוא של המאמנת עצמה. זו שהחלה לנהל את המועדון כאשר הוקם לפני שנתיים, והצליחה להפוך אותו למקום שבו מחליקות, וגם כמה מחליקים, מייצגים את העיר בת-ים בגאווה בתחרויות ארציות ובינלאומיות. 

תמונות:מועדון הקרח בת יםכיוון שלנבחרת אין משטח החלקה ביתי והיא חולקת את הזמן שלה עם מתאמנים רבים נוספים, כמות האימונים המעטה והזמן הקצר יחסית שהם נמשכים, דורשים מהמחליקות מאמץ רב כדי להישאר בכושר."לבת-ים היה מועדון הוקי קרח", מספרת לי נלי עצמה, "ולפני שנתיים נפתחה הקבוצה שלנו בהחלקה אומנותית תחתיו. התהליך של הפתיחה היה לא קל, בגלל שבכלל אין לנו שעות. אבל אנחנו עושים הרבה בשביל שזה יתקדם ובשביל להיות ברמה טובה וגבוהה. הזמן שנתנו לנו בהתחלה, היה פעמיים בשבוע 45 דקות, אבל התחלנו מזה. עכשיו יש לנו כבר שעה וחצי, ויש לנו זמן בבוקר שאנחנו מתאמנים, מאוד קשה אבל אין לנו ברירה".

כמה קבוצות יש במועדון?

"זה לפי גילאים. הקטנים הם ברמת המתחילים, באים פעמיים בשבוע אחר הצהריים, והנבחרת כבר מתאמנת גם בזמן הזה וגם בנוסף בשש בבוקר".

אז כולם מגיעים בעזרת ההורים בבוקר?

"לפני בית הספר, כן. זה  ממש לא קל, וגם ההורים, הכל מתחיל מההורים. ההורים צריכים לקום, להעיר את הילדים, להביא אותם לקרח, זה ממש לא קל. מגיעים לפה מבת-ים, חולון, ראשון לציון, תל-אביב, רמת גן...ואני מאוד מודה להם".

מה היחס של בנים ובנות?

"בנים יש פחות, בקבוצת המבוגרים יש לנו כמה בנים. יש לנו ילד אחד שהוא הגבר שלנו [צוחקת], אבל זה בדרך כלל ספורט שמדבר יותר לבנות. בנים כמעט לא מגיעים. אבל מי שמגיע אנחנו מקבלים ברצון גדול".

תמונות:מועדון הקרח בת יםהאהבה של נלי עצמה למשטח ההחלקה, החלה בגיל מאוד צעיר. כשאני שואלת אותה מתי היא התחילה להחליק, היא עונה: "הרבה אחרי שרציתי". היא נולדה בעיר טביליסי שבגיאורגיה, והייתה מלווה את אחיה הבוגר לאימונים שלו ומקנאה בו בזמן שהיא נמצאת מחוץ למשטח. "הייתי מאוד-מאוד קטנה, לא רק בגיל אלא גם פיזית", היא נזכרת. "הייתי בת ארבע, ובכיתי כי אח שלי היה מחליק ואני עמדתי מאחורי הזכוכית. הייתי מגיעה ובוכה, וכל כך רציתי להחליק גם אבל לא היו קיימים מחליקיים במידה שלי. אח שלי היה יותר גדול, הוא היה בן 7 או 8, והמנהל של היכל הספורט שלנו ראה שכל פעם שנינו באים, אני בוכה והוא מחליק, ויום אחד הוא אמר 'אני לא יכול כבר לסבול את זה, אני מבטיח לך שאני אמצא איזשהם מחליקיים בשבילך, רק תתחילי לגדול כמה שיותר מהר כי אין ברירה'. הוא באמת מצא לי מחליקיים, שהיו שלוש מידות יותר גדולות, אבל מי כבר בודק את זה" היא מספרת בחיוך.

"הייתי כל כך שמחה! הרגל שלי הייתה מתנדנדת בפנים אבל לא הפריע לי שום דבר. זה לקח חצי שנה עד שמצאו לי מחליקיים ועד שהתחלתי, חצי שנה בכיתי מאחורי הזכוכית. אח שלי התחיל להחליק ואחר כך הפסיק, ואני נשארתי על הקרח. כנראה שהרצון הגדול עזר לי. התקדמתי מאוד מהר, ואז הגעתי לגיל שהתחלנו להתחרות".

מרגע שנלי נכנסה לעולם התחרויות היא לא הפסידה אף תחרות בגיאורגיה, וכל פעם הייתה לוקחת מקום ראשון. אחר כך היא ניגשה והתקבלה אל נבחרת ברית המועצות. מגיל 9 כבר קיבלה הצעות לנסות ולהתקבל אליה, ובסופו של דבר עשתה את המעבר בגיל 12 שהצריך ממנה להקדיש את כל חייה לספורט המאתגר.

"היה לנו בגיאורגיה משטח ממש קטן, ולגדל שם ילדים ספורטאים היה מאוד קשה. אז היינו נוסעים למחנה אימונים לרוסיה, לפעמים לשלושה חודשים, ולפעמים כמעט במשך שנה היינו כל בזמן באימונים. את מגיעה הביתה ל-7 ימים ואז חוזרת למחנה האימונים. אחר כך שוב חודשיים שם, שוב חוזרת הביתה ל-3 ימים. באותו הזמן יש גם לימודים, יש משפחה, וצריך להספיק הכל".

באילו תחרויות השתתפת?

"התחרות הכי חשובה עבורי הייתה באליפות העולם, בתחילת שנות ה-80'. היה שם סולו קצר וארוך, והיו גם תרגילים שחבל שביטלו עכשיו אבל הם נותנים את הבסיס להחלקה. במקצה הזה היינו במקום שלישי, ובסך הכל הייתי מקום רביעי באליפות העולם. זו הייתה אחת מהתוצאות הכי טובות שהגיעו לברית המועצות".

על המדליות מהתחרויות המרובות, נלי מדברת כיום בצער - רוב התעודות והמזכרות מהתחרויות הללו כבר אינם ברשותה. בשנת 98' נלי עלתה לישראל, וכמו רבים מהעולים שהגיעו לארץ, השאירה חלק מהחפצים שלה מאחור. "כשעליתי לפה הרבה מסמכים והרבה מדליות הלכו לאיבוד, וזה עדיין כואב לי".

למרבה המזל, זמן קצר לאחר העלייה שלה לארץ היא החלה לאמן נבחרות ברמת גן. "מצאו אותי ישר, אני אפילו לא יודעת איך הם ידעו לגביי, יצרו איתי קשר והזמינו אותי לאמן במשטח קטן שהיה ברמת גן. אפילו עוד לא הייתה לי עברית, שלושה חודשים הייתי בארץ רק, והתחלתי לעבוד שם. אחרי שנתיים וחצי סגרו את המקום כי מכרו את המקום ובנו שם בניין גבוה".

"אחר כך התחלתי לעבוד כמאמנת גלגיליות, שזה גם כיף אבל כמובן לא אותו דבר. עד היום אני עובדת גם בגלגיליות, כבר 12 שנים, ואני לא רוצה לעזוב כי גם בגלגיליות יש הרבה עבודה, הילדים אוהבים אותי וזה גם כמו משפחה".

האירועים לקראתם עובדות בנות הנבחרת של נלי הן ארבע התחרויות של גביע ישראל, שחלקן מתקיימות בחולון וחלקן באילת. יש גם תחרויות פנימיות, וכמובן יש גם תחרויות בינלאומיות. בסוף ינואר הנבחרת נוסעת לריגה, בהרכב של כ-10 בנות. בפברואר מתקיים תחרות בינלאומית נוספת וכל העלויות של הנסיעות הללו הן על כתפי ההורים של הבנות בלבד.

תמונות:מועדון הקרח בת יםלא עוברים תקציבים לנסיעות של הנבחרת הבת-ימית?

"הכל על ההורים. בינתיים אנחנו לא יכולים לעשות כלום, בגלל שהמועדון צעיר ואין לנו תקציב. בגלל שאנחנו מוגבלים בזמן שנותנים לנו להשתמש במשטח ההחלקה, אין לנו גם זמן לפתח את זה ולקחת קבוצות, ילדים קטנים שמגיעים לאימונים. צריך יותר קבוצות ויותר זמן. יש לנו פעמיים בשבוע 45 דקות, כמה קבוצות אפשר לפתוח בזמן כזה? אבל כל עוד ההורים רוצים שהבנות יסעו, אני איתם. ככה אצלי".

מה קורה עם נבחרת ישראל בהחלקה אמנותית?

"נבחרת ישראל בהחלקה אמנותית על הקרח מתאמנת בארצות הברית, כי בארץ אין בסיס. אין שעות, אין בסיס ואין קרח. המשטח צריך להיות גדול יותר. מה שיש פה הוא גודל לא סטנדרטי. והם מביאים הישגים מאוד יפים. באולימפיאדה היינו מקום עשירי, באליפות העולם ג'וניור מקום ראשון. אלכסיי ביצ'נקו למשל מקום שני באליפות אירופה, זה כבר תוצאות רציניות מאוד, ובדרג הכי גבוה".

מה עושים כשאת רואה את זה מהצד, בתחום כל כך לא יציב ובהיעדר סיוע?

"מאז שאני גרה פה אני שמה לב, כשאני נוסעת בחמש וחצי בבוקר, אני רואה שאנשים כל כך מוקדם בבוקר לא משנה איזה מזג אוויר, רצים, מתאמנים ושמים לב לעצמם. הם מבינים שהספורט מאוד חשוב. אבל ההשקעה הכספית, אני לא רואה שהמדינה משקיעה מספיק ורוצה תוצאות. לא רואה רצון לבנות יותר היכלים, שיהיו חוגים חינמיים למשל או ממקום אחר. מה שבונים זה מצוין, זה לספורט אחר אבל לא להחלקה על הקרח. לפעמים כל כך קשה ולפעמים את חושבת 'בשביל מה צריך את זה, זה כל כך הרבה מאמץ וכוח ובריאות, אבל מתי שהילדים שלך עומדים על הפודיום במקום הכי גבוה, הכל נעלם. לא כואב לך כלום, הכל מצוין, בסדר ושמח ויש לך מלא כוח לעבוד בהמשך".

אביב עכו בת ה-13, האלופה הטרייה שהוזכרה בתחילת הכתבה, היא מקור לגאווה אמיתית והראשונה שהתקבלה לנבחרת שמתאמנת בארצות הברית. במובנים רבים, כיום היא עושה את הצעדים הראשונים במסלול אותו זוכרת נלי מנעוריה:"אביב הייתה תלמידה שלי, ולפני חודשיים נסעה לארצות הברית, לקחו אותה לנבחרת שם, ואני מאוד גאה שבמצב שלנו, כשאנחנו פה כמעט בלי בסיס, על מה להתאמן ואיך לגדל ילדים, הצלחנו להתקבל לנבחרת. זה כבוד גדול. אני גאה באביב וגם בנו בגלל שזו עבודה קשה. רק אני ואביב יודעות כמה זה היה קשה, ואני מאחלת לה רק הצלחה. זה לא שהיא גדלה בארצות הברית. מפה לנסוע לשם לבד, להתאמן בלי הורים, זה מאוד קשה".

קרדיט תמונה: בוריס טיטייבסקיקשה שלא להתרשם מהמסע שעברה נלי, מההתמדה שלה כבר בגיל ארבע ומהאהבה שהיא מפגינה כלפי הבנות שלה כיום, אבל היא מסרבת להתרשם ממחמאות.

"אני לא חושבת שאני איזה גאון, אני בנאדם רגיל. אני חושבת שכמה שאת עושה יותר, ככה את מספיקה יותר. זה עובד טוב ואני בטוחה שכל מה שצריך זה רצון, ולעשות. לא רק לרצות בראש, אלא לעשות באמת. אם את עושה ותעשי, תקבלי תוצאה. אין כזה דבר שבנאדם משתדל ורוצה ולא משיג תוצאה. מתישהו תהיה תוצאה, אני בטוחה בזה".

קרדיט תמונה: בוריס טיטייבסקי

 מה המטרות הבאות שלך ושל הנבחרת?

"יש פתגם כזה ברוסית שאומר שאם חייל לא חושב שהוא מתישהו יהיה גנרל, אז החייל הזה לא שווה כלום. מה זה אומר? שאם מאמן וספורטאי לא חולמים מתישהו להתקבל לאולימפיאדה, אז מה אנחנו שווים? כולם רוצים, זו המטרה שלנו ואני גם יודעת שזה החלום של אביב לנסוע ולייצג את המדינה שלה. זה הכבוד הכי גדול. הלוואי שהחלום יתגשם".