פשוט לא ייאמן כיצד גם בעשור השישי לחיי (ואני כבר קבור עמוק בתוכו) אני עדיין מוּלָך שולל אחר פרסומות מפתות למסעדות - ומתאכזב בכל פעם מחדש.

שימו לב למשל לפיתיון הבא שהציגה בפניי מסעדת "טאמאדה" (מסעדה גאורגית שהיא גם אולם אירועים אשדודי) בעמוד הפייסבוק שלה: "לאכול מהסירים... אוכל ביתי, מבושל עם המון אהבה! עסקית מפנקת הכוללת סלטים, עיקרית, תוספת ושתייה, כל זה רק ב־40 שקל, בישיבה במסעדה ממוזגת ונעימה".

על השמן לא גבו אקסטרה | צילום: אשר קשר

אז מה מכל ההבטחות הללו נכון? כלום ושום דבר.

סליחה. דבר אחד כן נכון: המסעדה אכן ממוזגת.

למישהו יש פתק ורוד?

אז אולי אני תמים וחסר דעת ולא מבין כלום מהחיים שלי, וייתכן שלא הייתי מתאכזב לוּ לא היו הבטחות מפורשות כל כך. אני עוד קיוויתי שבשל העובדה שמדובר במסעדה גאורגית, האוכל הביתי שמובטח לי יהיה אוכל ביתי משם, מהמולדת הישנה. אבל לא דובים ולא יער, לא צ'יבוריקי ולא טביליסי.

מדובר כאן באוכל מוסדי מהרמה הנמוכה ביותר, מהסוג שמכינים בחדרי אוכל של בתי ספר, מפעלים ומוסדות שבהם העובדים מקבלים פתק ורוד קטן ועבורו מקבלים ארוחת צהריים שהם לא מצפים שתהיה להם טעימה אבל שתשביע אותם עד שיגיעו הביתה.

התפישה הזו קורמת עור ובשרים כשנכנסים ל"טאמאדה" ומגלים שחצי מהמסעדה שמורה לעובדי "מנרב", שמגיעים בהמוניהם ממקום עבודתם ממש מעבר לכביש וממלאים את המקום, שמחים וטובי לב על שעת החופש שקיבלו לארוחת צהריים, ונותנים לאחראי פתק ורוד קטן.

וככה גם נראה האוכל, שנמצא במגשים המוסדיים למרות שהבטיחו לנו סירים של בית: צלי בקר, שניצלים, כרעי עוף, מוקפץ וגם תוספות של אורז וגזר מבושל. סך הכל החשודים המיידיים של כל מטבח מוסדי.

קוראים לזה מרק? | צילום: אשר קשר

יש גם פשטידה, אבל היא מיועדת כמנה עיקרית לצמחוניים. על השולחנות, כמו בכל מטבח מוסדי שמכבד את עצמו, יש קופסה כחולה עם פרוסות לחם, תאכלו כמה שתרצו, העיקר שתשבעו, יש עוד חצי יום עבודה.

עכשיו, לו הייתי יודע שמדובר בסוג כזה של אוכל שיוגש לי אולי הייתי נערך בהתאם ומכין את עצמי לסעודה שכזו. אולי גם לא הייתי מתאכזב מרה בגלל המחיר כשגיליתי שהארוחה המוסדית שמחכה לי כבר לא עולה רק 40 שקל, משום שהחל מ־1 בנובמבר השתייה כבר אינה חלק אינטגרלי מהארוחה העסקית - ומדובר באוכל שדורש שתייה.

48 שקלים לסוג כזה של אוכל, במידה ואין לך פתק ורוד קטן, זה כבר ממש מעליב.

"טאמאדה". העיקר שתצאו שבעים | צילום: אשר קשר

מי צריך שיהיה טעים?

זה לא שהאוכל לא טוב. הוא פשוט לא טעים. אם נתעקש אז "לא טוב" בהגדרה של "ממש גרוע" היה רק המרק, שהיה לי קשה להבין איזה מסר רצה השף להעביר דרכו. אולי משהו כמו "אני לא מבין מה אני עושה כאן בכלל במטבח, אני בכלל לא שף, אמרו לי להכין מרק אז אני משתמש במה שיש במטבח ומוסיף מים חמים".

הימרתי ולקחתי צלי ותוספות של תפוחי אדמה אפויים ואורז. הם אומנם לא אומרים את זה אבל יש תוספת בחינם של שמן. הרבה שמן, ועל זה הם לא גובים תוספת. הסכין למריחה שקיבלתי לא מתאימה לצלי, כל צלי, אבל במיוחד לא לצלי הזה, שהיה מעט קשה. אבל שיניים טובות מצליחות לעשות את העבודה.

מחיר העסקית לא כולל את השתייה | צילום: אשר קשר

האישה שאיתי לקחה מוקפץ עם שמן. היא לא התלוננה, אולי בגלל שהיא מסתגלת למצבים קשים הרבה יותר ממני. היא אפילו שיבחה את סלט הירקות שהיה טרי בצורה מפתיעה, אבל סירבה לגעת בגזר, שנראה כמו גזר מרוקאי שהיא אוהבת בדרך כלל.

כששאלתי מה קרה היא ביקשה בכל לשון של בקשה שלא נדבר על זה עוד לעולם.

האהבה של בת המלך

אחת האגדות הידועות במיתולוגיה הגאורגית היא סיפור גיזת הזהב, המתרחש בתקופה בה היו שתי ממלכות גאורגיות: קולכיס וממלכת איבריה (כיום כרתלי).

המלך היווני יאסון הפליג לקולכיס להשיג את גיזת הזהב, וזכה בה תודות לאהבת מדיאה, בת מלך קולכיס. אבל למרבה הצער אהבה זו הובילה לאסונות, שכן בגללה מדיאה בגדה באביה, רצחה את אחיה, ומאוחר יותר, כשיאסון נטש אותה, אף הרגה את כלתו ואת בניה שלה.

אז אולי, ואני מעלה כאן סברה, כשהבטיחו אוכל גאורגי מבושל באהבה, סוג האהבה שהתייחסו אליה הוא מהז'אנר של מדיאה, הגאורגית המפורסמת מכולן. אחרת, כנראה שגם החלק הזה בהבטחה היה סתם הטעיה בפרסום. 

מראה מקום:

"טאמאדה", הבושם 6, אשדוד

טלפון: 08-6812208

שעות פתיחה: 11:30-16:00

פסקול: צלי בקר 

תג מחיר: 48 לארוחה עסקית עם שתייה (ולא 40, כפי שהובטח)