לפני כמה חודשים פגשתי את אהובה עוזרי בהופעה שלה יחד עם דקלון וסגיב כהן. קול כבר לא היה לה, אבל פניה עטו את החיוך המפורסם שלה, זה שהופיע בכל פעם ששלחת מחמאה או הפלגת בשבחה. היוצרת, שקרעה לבבות של משפחות שלמות אחרי מלחמת יום הכיפורים עם 'היכן החייל שלי', לא ויתרה על דבר גם כשמיתרי הקול שלה נכרתו אחרי שהסרטן תקף אותה שוב ושוב, והנפיקה את 'התחפרתי' המצמרר, שענה על השאלה של השיר ההוא, 40 שנה אחרי שנוצר.

עוזרי יצרה, כתבה לאחרים, גידלה דור חדש של זמרות, שיתפה פעולה עם אמנים מכל קצוות הקשת כמו חוה אלברשטיין, רונה קינן, הדג נחש, שי צברי ועוד, והפכה למיתוס עוד בחייה. היא טיפחה דור חדש של זמרות, לא הפסיקה להופיע וקצב החיים שלה נגדע רק בגלל המחלה הארורה, שאיתה למדה לחיות והמשיכה הלאה כאילו היא לא קיימת. קולה הסדוק נשמע כמעט מכל בית בישראל, היא שימחה עם 'עמק הפרחים', הדהימה עם 'צלצולי פעמונים', כתבה את ההמנון של בית"ר ירושלים באליפות הראשונה ולא חששה לשיר על לב שבור.

צילום: אביגיל עוזי

אהובה הייתה ישראל, וישראל הייתה אהובה. מי שצמחה בכרם התימנים, בסביבה גברית קשוחה, הוכיחה כל פעם מחדש שהיא נבנתה מחומרים אחרים, מיתיים, כאלה שיישארו אחרי מותה, כמעט כמו כל דור המדבר ההוא, שניסה לפרוץ את החומות אבל מצא עצמו בחוץ אחרי שהחומות נפלו. עוזרי לא ויתרה. היא הפילה חומה ועוד חומה, הוכיחה לכולם שהמוזיקה מנצחת את הכל, סחפה אחריה אחרים והיוותה מקור השראה לרבים, ללא הבדלי מוצא.

חבל שאת ההכרה הגדולה לפועלה, עוזרי תקבל אחרי מותה. כלת פרס אקו"ם לשנת 2016 ראויה להרבה מכך, לפרס ישראל, כי עוזרי הייתה אבן יסוד בתרבות הישראלית כולה, לא רק של הצד המזרחי שבה. שיריה ימשיכו להתנגן בפסקול חיינו, זעקתה עוד תהדהד בכל פינה והמורשת שלה לא תמות לעולם.

שלום, אהובה.