במה שאנחנו בוחרים להאמין | צילום: איי-פי

איך נולד עם? ובכן, תלוי את מי שואלים. באופן כללי התנאי הראשוני הוא שלקבוצת האנשים שרוצה לזכות בתואר יהיו אבות קדמונים, מיתוסים משותפים והיסטוריה קולקטיבית שתעיד שפעם, ממש מזמן, היה אירוע כלשהו שהיווה את נקודת המפנה שממנה הפכו הבודדים לגוף אחד שלם.

הדוגמא הכי מפורסמת היא אגדת רמוס ורומולוס, התאומים שגודלו על ידי זאבה וברבות הימים הפכו למייסדי רומא. העובדה שכנראה מדובר בשריד מהתרבות האטרוסקית המשגשגת שקדמה לרומאים בכלל לא עניינה אותם. מה שקבע מבחינתם הוא המיתוס המשותף שבו בחרו אנשי רומא להאמין. איך שר שלמה ארצי? "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". 

ואיך נולד עם ישראל? גם כאן תלוי את מי שואלים. גישה אחת אומרת שמשפחות משפחות הגיעו לארץ כנען והתנחלו בשוליה באופן שקט, עד שהפכו לכוח מגובש ומשמעותי והשתלטו על האזור. גרסה אחרת טוענת שעם ישראל מעולם לא הגיע לארץ ישראל מהמדבר אלא שמדובר באנשים שתמיד חיו בכנען, ושבתהליך הדרגתי פיתחו מעין תודעה לאומית שהפכה אותם לעם.

אלה וגם אלה מפקפקים בקיומם של שניים עשר שבטים שמלכתחילה הרכיבו את עם ישראל. כך למשל, אחת הסברות היא ששבט דן מקורו ב"גויי הים" שפלשו לכנען ויש אפילו מי שמזהים אותם עם קבוצה שלחמה במלחמת טרויה. אותם "דנאים" שמרו בהתחלה על מנהגיהם אבל עם הזמן נטמעו באוכלוסייה המקומית והצטרפו לקונפדרציית השבטים שהחלה להתגבש. גם שבט אשר מזוהה על ידי חוקרים מסוימים כשבט נודד שעמד בפני עצמו והוזכר בכתבים מצריים תחת השם "אסר" ורק מאוחר יותר הצטרף לעם המתגבש.

 אבל יש מי שסבור שעם ישראל נולד בדיוק כפי שכתוב בתנ"ך – בני ישראל יצאו ממצרים כשניים עשר שבטים, בניהם של האב הקדמון יעקב. יחד הם עברו מסע גיבוש במהלך שנות הנדודים במדבר ולבסוף הופיעו כעם אחד בכנען, כבשו אותה והתיישבו בה.

 בפרשת השבוע "במדבר" שפותחת את הספר הנושא את אותו שם, מתחיל בעצם המסע המשותף של עם ישראל כעם מגובש. לא עוד פליטים שנמלטו בעור שיניהם מן העבדות במצרים, אלא עם שעבר את טבילת האש בהר סיני, שקיבל כללים מנחים של אסור ומותר שיוצרים סוג של מכנה משותף, בסיס ממנו מתחילים.

לא סתם הפרשה נפתחת במפקד אוכלוסין - סמל מינהלי מובהק או אם תרצו בירוקרטיה שהיא דבר חיוני וחשוב במשטר תקין: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן".

לצד משה ואהרון אחיו לוקחים חלק במפקד גם ראשי השבטים המוזכרים בשמם, האחראים הישירים לניהול כל שבט, כמו שאמרנו ביורוקרטיה. ואחרי שמסיימים לספור, כל שבט מקבל את המקום שלו במחנה, כי הרי סדר מופתי צריך שיהיה אם רוצים להפוך לעם.

מאז שניים עשר השבטים זה הסיפור שלנו, על איך שהפכנו לעם. לא משנה שספר שופטים יותר מרומז על כך שכל שבט חי בנחלה שלו ונשלט על ידי השופט ששפט אותו, גם לא מפריע לנו שתקופת הממלכה המאוחדת הייתה קצרה יחסית ושבסופו של דבר עם ישראל נפרד לממלכת ישראל ולממלכת יהודה.

אנחנו גם לא באמת נותנים את הדעת לכך שאחרי גלות ממלכת ישראל נעלמו עשרה שבטים אי שם מאחורי נהר הסמבטיון או אלוהים (ומלך אשור) יודעים לאן, ואנחנו נשארנו בקושי שניים וחצי שבטים. מבחינת הזיכרון הקולקטיבי שלנו שניים עשר שבטי ישראל היינו וכך תמיד נישאר. ועם ריבוי הדעות והמלחמות הפנימיות שבתוכנו, לפעמים זה מרגיש הרבה יותר.