ציור קיר שבו נראים המלך אחנתון ומשפחתו | צילום: מתוך ויקיפדיה

-

במשך למעלה מ-2,700 שנה, מאז שאיחד נערמר את מצרים העליונה והתחתונה והקים את שושלת הפרעונים הראשונה, עלו וירדו מכיסאם פרעונים שונים ומשונים, לעיתים קרובות תוך מאבקים משפחתיים שלעיתים הגיעו אפילו לכדי רצח.

אחד המיוחדים והמוזרים בהם היה אמנחותפ הרביעי או בשם החדש שבחר לעצמו – אחנתון. ממש כמו מונותיאיסטים שקדמו לו, חשב אמנחותפ שכל העניין הזה של הרבה אלים לא הגיוני והחליט שרק אל אחד שולט על העולם - אל השמש אתון, שאת שמו בחר המלך לאמץ.

במסגרת השינויים שעשה אחנתון, הוא הקים עיר בירה חדשה, שבה מקדשים גדולים שיפארו את האל המועדף עליו. הבירה התקיימה כמה עשרות שנים אך לאחר מכן נשכחה. רק ב-1887 ובאופן מקרי לגמרי, התגלתה הבירה הנשכחת מחדש - פלאחית שעבדה את האדמה מצאה כמה חרסים, שמאוחר יותר התבררו כחלק מארכיון עצום של מכתבים רשמיים, ביניהם כאלה ששלחו שליטים מארץ ישראל מערים כמו ירושלים, אשקלון ולכיש אל המלך שבמצרים.

ציורי קיר ופסלים מראים שאחנתון הזה היה בחור מתקדם מאוד, יחסית לסביבה שבה חי. כך למשל, בהרבה פסלים רואים אותו יושב לצד אשתו המלכה כשווה לה, ולעיתים הוא מצויר מוקף בבנותיו, במה שנראה כמו בילוי משפחתי לא רשמי (בסגנון משפחת המלוכה הבריטית).

מה שמעניין הוא שהרפורמה של אחנתון לא הייתה רק מהפכה דתית אלא גם מהפכה כלכלית. ככל הנראה, ההחלטה על אמונה באל יחיד והמעבר לבירה חדשה, הייתה לפני הכל ניסיון של המלך הפרעוני לבטל את הכוח הרב והעושר שהיו לכוהני הדת המצריים.

ראייה לכוח הרב של אותם כוהנים אנחנו מוצאים גם בפרשת השבוע שלנו "ויגש". כזכור, בפרקים הקודמים פרעה חולם חלום ויוסף מפרש לו שהחלום בא להתריע על שבע שנות שפע שלאחריהן יבוא רעב כבד. בעקבות כך, יוסף הופך לשר חשוב בשלטון המצרי וממונה על הכנת הממלכה לימי הרעב. יוסף צובר הרבה תבואה במחסנים, וכשמגיעה הבצורת הוא מספק לעם מזון תמורת תשלום.

בשלב מסוים נגמר הכסף והעם מבקש למכור את קרקעותיו לפרעה בתמורה לאוכל: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה".

היחידים שלא מוותרים על הקרקע שלהם הם אותם כוהנים מצריים: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם", נכתב בפרשה.

כמו אחנתון, גם יוסף שלנו עושה רפורמה כלכלית. הוא מבין שלקנות נדל"ן זה נחמד, אבל צריך שמישהו יעבוד את האדמות האלה, ולכן מציע שהחקלאים ימשיכו במלאכתם, יתפרנסו ממה שהם מגדלים אבל חלק מהתבואה ילך לקופת הממלכה - וכך למעשה הוקמה לה רשות המיסים הקדומה: "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה".

הרבה כסף הושקע בבניית הבירה החדשה של המלך אחנתון אבל אחרי מותו מחזיר יורשו, תות ענח' אמון, את השלטון לבירה הישנה. תות, שנקרא בתחילה תות ענח' אתון, עולה לשלטון בגיל תשע. כילד צעיר וחסר ניסיון הוא נאלץ להיכנע ללחץ של אותם כוהנים עשירים ובעלי השפעה, להחזיר להם את כוחם, עושרם ואת הפריווילגיות שלהם. תות מבטל גם את הרפורמה הדתית של אחנתון, מחזיר את האל אמון למרכז הבמה יחד עם כל אלילי המשנה שלו והופך מתות ענח' אתון לתות ענח' אמון.