חברי להקת סיסטם עאלי (בתרגום: הגבירו את המערכת) מחממים את מיתרי הקול לקראת המופע בביתם החדש, על גג המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. האירוע יעלה אצלם זכרונות נוסטלגיים מהפעם הראשונה ההיא, לפני יותר מעשור, כשהיו להקה בתולית שעמדה על גג בניין בשכונת עג'מי ביפו ושרה במחאה על צווי הריסת בתים.

"התחלנו את הדרך במופע מחאה", אומר נטע וינר, חבר הלהקה והמנהל האמנותי שלה, "ועכשיו נופיע במקום שנותן בית לאמנים כמונו".

חברי להקת סיסטם עאלי הכירו במקלט ציבורי בעג'מי לפני 12 שנה. הם היו אז בני נוער שהגיעו לתנועת סדאקה רעות שמקדמת פעילות משותפת של צעירים ערבים ויהודים.

מוחמד אגואני, נטע וינר ושיר ברבי. צילום: קובי קואנקס

אחדים מהם היו חניכים, אחרים מדריכים, אבל לכולם היה מכנה משותף: האהבה למוזיקה. בשנים שחלפו מאז הם הופיעו ברחבי הארץ, חרשו בתי ספר, הוציאו אלבום, יצרו מוזיקה בועטת בחמש שפות, הגישו ראפ במיטבו וגם הצליחו להיות ייחודיים: מלבד היותה להקה, סיסטם עאלי היא גם עמותה שמתפעלת מרכז קהילה. חבריה מארגנים סדנאות כתיבה, הלחנה, סאונד והפקה, עוסקים בחינוך, מפגישים צעירים מכל הגוונים עם שירה ותאטרון, מחפשים את הכישרון הבא ואינם מסתפקים בפריטה על גיטרות, כי בעיניהם לא פחות חשוב לפרוט על נימים חברתיים.

כל מה שכואב

תשעה חברים, ערבים וישראלים, יש בלהקת סיסטם עאלי. "למרות הרקע השונה שאנחנו מגיעים ממנו, כולנו אוהבים מוזיקה ומבטאים דרכה את המציאות בלי נייר צלופן ובלי סיסמאות של שלום", אומר מוחמד אגואני, 30, מיפו, משורר וראפר. "אנחנו שרים על כל מה שכואב, מפריע ומעיק, אהבה, פוליטיקה, מלחמות, הכל".

בחמש שפות — עברית, ערבית, אנגלית, רוסית ויידיש — הם מביעים את עולמם בכל מקום, החל בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, דרך כפר דהמש שליד לוד וכלה במועדון הבארבי בתל אביב.

"הכל התחיל בשכונת עג'מי", מספר נטע וינר. "הגעתי מקיבוץ גבעת חיים לשנת שירות של עמותת סדאקה רעות, כי רציתי להכיר מציאות אחרת. כשהייתי נער למדתי בזכרון יעקב, ולמרות שסמוך למקום היה כפר ערבי, מעולם לא הכרתי את מי שגר בו. הייתי סקרן להכיר אנשים ומקומות חדשים. ככה הגעתי לעג'מי, וחטפתי שוק".

ממה?
"מהבועה שאנחנו חיים בה, מהאנשים שאת הסיפורים שלהם לא שמענו וכנראה לא נשמע לעולם, אלא אם כן נפתח את הראש ואת הלב ונקשיב. מולי ישבו נערים ונערות כמוני, והשיח היה מורכב ומלא עימותים, אבל צמחה ממנו חברות משמעותית".

בעמותה פגש וינר את מוחמד אגואני מיפו. "אמא שלי מג'נין, והכרתי מקרוב את מי שהורג והורס, את הצד הלא יפה, בדיוק כמו שהצד האחר מכיר בנו", הוא אומר. "הפגישה בסדאקה רעות, על כל המורכבות, אפשרה לי לראות עוד זוויות של המציאות".

כלומר?
וינר: "שני הצדדים גדלים במציאות של טובים ורעים, בלי לראות את האנשים שמעבר להגדרות האלה. בשנת השירות מוחמד, אני ועוד שלושה חבר'ה העברנו סדנאות כתיבה יוצרת ואמנויות לחימה בבתי ספר. באותו הזמן התחלנו לעשות מוזיקה יחד. היו בינינו המון מריבות, אבל זה היה המקום היחיד שידענו לדבר בו כמעט באותה השפה".

היו מקרים של פיצוצים? של עלבונות?
וינר: "בוודאי, לא מעט. אנחנו מגיעים מרקע שונה, מדתות שונות, מתרבות שונה, כל אחד והסיפור שלו. אנבר סייטיברגימוב, אחד הראפרים בקבוצה, עלה לארץ מאוזבקיסטן בגיל 11 והגיע לשכונת תל כביר. בלהקה הוא פגש את מוחמד, שכתב שיר על החברה שמשכיחה ממך את הזהות ואת השפה שלך. אנבר כתב בתגובה שיר שסיפר על קבלת הפנים שחיכתה לו בארץ, ובה המילים 'רוסי מסריח שמן'. מוחמד חשב שהוא מעוות את המסר, אנבר חשב שזכותו להגיב כרצונו, ובין שניהם התפתח ריב ענק. בסוף זה נגמר בטוב".

הפוליטיקה נכנסת לעמותה או נשארת מחוץ לתחום?
אגואני: "הפוליטיקה לא יכולה להישאר בחוץ. אי אפשר לברוח מזה, כי הכל פוליטי מאוד, ויש הרבה נושאים בוערים. בשנת 2009 רצינו להרים מופע חגיגי לקראת צאת הסינגל הראשון שלנו. יום לפני האירוע החל מבצע עופרת יצוקה, והמשפחות דרשו שלא נופיע. מהצד היהודי טענו שבזמן מלחמה לא שרים עם ערבים, ומהצד הערבי שלחו לנו את שמות ההרוגים מעזה ואמרו שלא מופיעים בזמן אבל. זה גרם ויכוח פוליטי קשה, והלהקה כמעט התפרקה. בסוף קיימנו את ההופעה, ובמקום לשיר הקראנו טקסטים".

בליל, ברדק ומלחמות
לצד הפעילות בעמותה החליטו הצעירים להפוך את המקלט ביפו לביתם של ראפרים, משוררים, רקדנים וכל מי שהאמנות בוערת בו. "הרעיון היה לייצר תחלופה של יצירה, טקסטים, מוזיקה ורעיונות, כדי שכל אחד יציג את הסיפור שלו בשפה שלו", אומר וינר.

אגואני: "זה לא היה קל, כי השפות והנושאים היו מגוונים. היה פה ערבוב של נוער דתי יהודי עם נוער מוסלמי ונוצרי, נשים וגברים, עברית וערבית, רוסית ואנגלית. היה בליל וברדק ובעיקר מלחמות על מקום. עם הזמן והבגרות זה התאזן".

ההופעה הראשונה נערכה, כאמור, כשבאוויר עמדה אלימות ותסיסה על רקע צווי פינוי והריסה שהוצאו לבתים ביפו. "הזרע הראשון של הלהקה נזרע כשבולדוזרים עמדו לעלות על בתים של אנשים", אומר וינר. "בהמשך המקלט נסגר, אבל אנחנו לא. הפעילות שלנו עברה לבת ים ומשם התרחבנו גם לפעילויות נקודתיות בערים אחרות".

שיר ברבי מנתניה הצטרפה ללהקה בגלל הצורך שלה בעשייה חברתית. "מאחר שאני לא שרה ולא מנגנת, הלכתי על ניהול העמותה והתכנים שאנחנו יוצקים בבתי ספר", היא אומרת.

להקה היא דבר מורכב גם ככה, אנשים בעלי אגו ושאיפות שונות. איך הכל מתחבר כשגם הרקע כל כך שונה והשפות רבות?
ברבי: "זה לא קל, אבל מתחבר. השפות השונות דווקא גורמות לחיבורים. בהתחלה כל אחד נהג לשיר בשפה שלו, והיום כל השירים מורכבים לפחות משתיים־שלוש שפות".

ומה פתאום יידיש?
וינר: "היידיש הגיעה מהעיסוק בערבית עתיקה. חקרנו את השורשים של השפה והבנו שהיידיש היא השפה של הסבים של אחדים מאיתנו, והחזרה למקור היא בעצם חזרה לבית, לשפה, לשורשים. אני זוכר שבתחילת הדרך נכנסנו לכיתה ביפו להעביר סדנת היפ הופ. על הלוח היה כתוב שאסור לדבר בערבית וברוסית אלא רק בעברית. זה הדהים אותי, כי רוב תלמידי הכיתה היו רוסים, ערבים ואתיופים, למה שלא ידברו בשפה שלהם? אם מישהו רוצה לדבר בשפה של סבתא שלו, מה הבעיה? הרי את הסיפור שלך אתה יכול לספר הכי טוב בשפת האם שלך, לא בשפה שכופים עליך. השפה העברית היא חלק מהתרבות שלי והיא לא צריכה למחוק תרבויות אחרות כדי להתקיים".

איך אתם מתקבלים בבתי ספר דתיים?
אגואני: "אנחנו באים יחד כי המוזיקה הפגישה בינינו. אין לנו כותרת של להקת שלום, ואנחנו לא באים להגיד שהכל בסדר כאן, כי לא הכל בסדר כאן. לאנשים יותר קל להתמודד עם אשליות ועם חלומות של שלום, אבל ממני הם לא ישמעו את זה. אנחנו מאפשרים לכל אחד להיות הוא עצמו ולדבר על הכאב שלו. כשאני מסתובב ביפו כואב לי לראות שהיא הפכה לעיר של מגדלי יוקרה שמסתירים את הנוף, ואני כבר לא מרגיש שייך. זה לא המקום שגדלתי בו, זה לא הבית שלי, הכל הפך לחומר וכסף, ואם אתה לא חלק מזה, השייכות שלך נמחקת".

וינר: "ילדים מגיעים אלינו למרכז עם סיפורים קשים. יש כאלה שבאים מבתים הרוסים, ויש כאלה שהמשטרה רודפת אחריהם בגלל צבע העור. אנחנו נותנים להם במה לספר את הסיפור שלהם כמו שהם רוצים — בשירה, בנגינה, בכתיבה — העיקר לספר ולשחרר, להגיש אותו לעולם כדי שיזהו שיש כאן משהו אמיתי ולא סתם סיפורים".

מה אתם יותר בעצם, עמותה שמחנכת או להקה יוצרת?
ברבי: "אנחנו תנועת תרבות שבלב שלה יש להקה. העמותה מקיימת אותנו כתנועת יוצרים ערבים ויהודים, והנערים האלה הם מי שאנחנו היינו לפני עשר שנים".

קשה להתפרנס

אחרי שש שנות פעילות בבת ים עברה הלהקה, ממש בימים אלו, לביתה החדש במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. "עכשיו המטרה שלנו היא להכשיר את הדור החדש של מדריכי בית סיסטם עאלי אחרי שאנחנו נפרוש", אומרת ברבי.

כבר ארבע שנים שהם עובדים על אלבום שני, ובימים האלה נעזרו בגיוס המונים כדי לממן אותו. "כולנו עובדים בעבודות נוספות", הם אומרים. "קשה להתפרנס רק ממוזיקה בארץ, כי יש המון זמרים וקהל מצומצם, אבל אנחנו רוצים להאמין שיש מקום לכולם".

השבוע, עם ההופעה הראשונה שלהם במרכז החדש, סוגרת הלהקה מעגל לזכר ימי העבר. "נמשיך לנסות ולהוכיח שכשיש מכנה משותף זה עובד", אומר וינר. "זה לא שאין בינינו חילוקי דעות ומריבות, אבל ישנו הדבר הזה שמחזיק את כולנו יחד. אנחנו לא באים לשנות את העולם, כי כדי לשנות עולמות צריך יותר ממוזיקה. אנחנו כאן כדי לספר את הסיפור שלנו, ובעיקר כדי לדעת להקשיב לסיפור של האחר".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו