היא אוהבת את העלטה. ככה היא אומרת, ואפשר כמעט לשמוע את החושך מזדחל לתוך הדיבור שלה. "אני בן אדם של לילה", אומרת מרינה פוזנר ובכל זאת מדליקה אור קטן באפלה ומחייכת. "אז ניפגש בשעה 21:30 בבר".


מה עוד את אוהבת חוץ מהעלטה?
"הפתעות וריגושים", היא עונה. "את מתחילה בערב ואין לך מושג איך הוא צפוי להסתיים ומתי, זה אלמנט ההפתעה והכיף. צריך להודות בזה שמשהו משתנה בלילה, במצב התודעה. אנשים יותר פתוחים לדבר, לגשת זה לזה, להיפתח. המון דברים שאני יוצרת במשך היום הם תוצר של שיחות שעשיתי בלילה הקודם. אני מרגישה שאנשים יותר אמיתיים בלילה, משהו מהמגננות של היום מוסר, יש פחות תחרותיות והישגיות, לא צריך להוכיח כלום, יש שחרור".

מרינה פוזנר. צילום: ריאן


הבילוי מתחיל ב־4:00

פוזנר, 34, היא קופסת הפתעות וריגושים בלתי נגמרים. כנראה אין די לילות לספר את תולדות הבילויים שלה בתל אביב, אין די ימים לתאר את התערוכות והמיצבים שהיא אצרה, ואי אפשר להתעלם מהקעקועים שיש לה על הגוף.


כמה קעקועים יש לך בסך הכל?
"עשרה", היא מחייכת. "את כולם אני מציירת בעצמי. אני לוקחת הרבה מאלמנטים של אמנים שאני אוהבת כמו קנדינסקי, מירו ומטיס, משחקת איתם ומייצרת את הגרסה שלי. את הקעקוע הראשון שלי עשיתי ללא ידיעת ההורים. הייתי בת 14. זה קעקוע של לטאה".


של מה?
"לטאה. מתוך העשרה — חמישה הם קעקועי לטאות".


למה לטאה?
"מאז ומעולם אהבתי את הצורה האסתטית של הזחל הזה. לטאה היא חיה מפתיעה ומסקרנת. יש הרבה סוגי לטאות. יש בהן כמה תכונות דומות, אבל הן שונות מאוד זו מזו, והן פלא. כשהזנב שלהן ניתק הוא צומח מחדש. בשלב מסוים הייתי מצהירה שאני לטאה כדי לספק לאנשים סיפור, כי היה לי ברור שישאלו אותי למה אני מקעקעת לטאות".

פוזנר בת יחידה. היא זוכרת שרצתה שיהיו לה אחים גדולים, וכשהבינה שזה לא יקרה יצרה לעצמה משפחה רחבה. בת 15 היתה כשהחלה לחפש את המסיבות והבילויים הליליים של עיר המדבר. היא אפילו סיקרה את האירועים האלה לעיתון נוער מקומי במשך תקופה קצרה. במועדונים של אותה תקופה, הפורום והבארקה, נולדה אצלה התשוקה שלא כבתה עד היום — לבלות בלילה.


מה בעצם מושך אותך כל כך לחיי הלילה?
"אמנם היום שלי מתחיל ב־10:00, אבל הבילויים שלי יכולים להתחיל ב־4:00 כשאני יוצאת למועדון. האמת היא שאני מגדירה את עצמי אוצרת של חוויות בילוי שמשלבות אמנות בדגש על עולם הלילה, כמצב תודעה. כשאנשים יוצאים בלילה היום כבר מאחוריהם, הם פתוחים לקבל חוויות חדשות, והמטרה שלי היא להסיר כמה שיותר את הדידקטיות, את מרכיב הלמידה הממוסד. אני משתדלת לכוון לרגש, לאלמנטים של התת־מודע. לצופה התמים, זה שהגיע לבלות, להשתחרר, ובאותו הזמן הוא חווה אמנות שמשתלבת בחוויה הזאת. גם אם יש בה מסר, אני רוצה שהוא יחווה אותו פחות מהאינטלקט ויותר מהיבט ההנאה, מהרוח החופשית של הסתובבות בחללי הלילה, באפלוליות, כשלא רואים כמה מטרים קדימה. הסרת המגננות, ללא כללי התנהגות ברורים, זה מה שהלילה מביא איתו, וזה בא לידי ביטוי בכך שאין דד ליין, אין יעד, אף אחד לא צריך להגיע למקום כלשהו".


רקדנים בתוך בר

למקצוע שלה אין הגדרה רשמית. היא בוראת אותו כל הזמן מחדש. ואם בכל זאת צריך למצוא מילים, הרי היא מפיקת אירועי אמנות, אבל אחרים ממה שמקובל. "בחוויות הבילוי שאני מייצרת אני רוצה שאנשים יחזרו לאותו החלל ויחוו אותו קצת אחרת, אני חוזרת שוב לאלמנט ההפתעה והחוויה הרגעית", היא משרטטת פרופיל עסקי חלופי ופורץ מחשבה. "במוזאונים ובגלריות, המקום המקובל של האמנות הגבוהה, יש מסלול מוגדר של מעברים בין מחלקות של חדרי תערוכות שונות, ורוב האנשים לא יחזרו לאותו החלל".


מה את עושה בעצם?
"באירוע שאני מפיקה אני דואגת לפרוע את הסדר. אנשים יעברו באותם החללים בדרך כלל, אבל כשהם יחזרו אליהם מה שהם יפגשו יהיה שונה ממה שפגשו בפעם הקודמת. אני כל הזמן שומרת על דינמיות ועל חיבורים לא שגרתיים, וזה בא לידי ביטוי בחיבורים המגוונים שבין שדות האמנות שאני מפגישה".


לפרוע את הסדר. היא נראית אחת כזאת שפורעת בלי חשבון, אבל יש במראה הזה גם תעתוע. היא פורעת את הסדר בקפדנות ומתוך גבולות פנימיים ברורים. היא לא משחררת את הסערה בקלות. "כשהייתי בת 17", היא נעתרת לבקשה לתת דוגמה לסדר שפרעה, "שכנעתי, עם קבוצת חברות טובות, את המורים בבית הספר לוותר לנו על הנוכחות בשיעורים ועברנו לאילת". הסדר הבא שהופרע נרשם יום לפני הגיוס לצבא, לתפקיד מפקדת עמדת תצפית במודיעין שדה שברצועת עזה. פוזנר מיהרה להוסיף קעקוע ל"גוף שעמד להפוך להיות רכושו של צה"ל". וכמה שנים אחר כך, כשכבר למדה במסלול הרב תחומי בסמינר הקיבוצים, ייחדה את עבודת הגמר שלה לתצוגת אופנה אוונגרדית על טהרת המבע השחור, להפתעתו של ראש החוג ובשבירת הכללים וההמלצות הידועות של כל סטייליסט ממוצע להימנע ממלתחה שחורה.


אז כל הבגדים שלך שחורים?
"הרוב. השחור הוא הצבע הכי יפה בעיניי. זה צבע על־זמני והוא לא קשור לטרנדים חולפים". בגלל זה יש לה ליפסטיק בגוון סגלגל־שחור, כובע עור שחור שעוצב בהשראת נזירות ואחיות, חצאית קפלים שחורה ואפילו שמלת צווארון שחורה שנתפרה במיוחד בשבילה.


עבודת הגמר הזאת היא כנראה נקודת המפנה בחייה המקצועיים. קודם כל משום שהיא כיכבה במסדרונות המכללה מ־2011 ועד לפני כמה חודשים. פוזנר הפכה לדוגמה מובהקת לאופן שבו שוברים את הכללים ומייצרים משהו ייחודי, ולא אחת נשלחה להרצות לתלמידי השנה הראשונה על המסלול המקצועי שלה. "תמיד התחברתי לעולם האופנה. באמצע פרויקט הגמר החלטתי לחתוך ולעשות מה שרציתי באמת, והתמקדתי באופנה שיש בה השראות מעולם התאטרון ועיצוב המוצר. ראש החוג היה בשוק. הוא חשב שנפלתי על הראש והיה בטוח שלא אסיים את הלימודים. בסוף הגשתי את אחד הפרויקטים הכי טובים של המחזור".


לאחר שהבינה שהיא לא רוצה להיות הבן אדם ששם את התמונה על הקיר, ושהיא רוצה להיות אחראית לאירוע הלכה פוזנר ללמוד אוצרות. "אני אוהבת להיות מאחורי הקלעים ואחר כך לראות את התוצאה של מה שעשיתי, את האנשים שמחייכים מהחוויה שיצרתי למענם. זו השליחות שלי, וזה מה שאני אוהבת לעשות".


בזמן הלימודים פגשה את השותפה שלה לפרויקט הראשון, שסימן את הדרך שבה היא הולכת היום, פרויקט ה־Ash Art Line, שקיבל את השראתו ממועדון העל של ברלין, ברגהיין (מועדון הטכנו הגדול באירופה). "רצינו הסחת דעת, ערך מוסף לחוויית הבילוי, דיברנו יחד על האווירה של הארדקור של הלילה. כמו האש, גם פה התמקדנו בחוויה חד־פעמית, אפלולית, בעלת תוחלת זמן קצר, כמו האש, החיה עצמה", היא נזכרת.


מה הדבר החדש הזה שאת מביאה לחיי הלילה בחיבור שבין אמנות לבליינות?
"אני רוצה לייצר חוויה הוליסטית חדשה, להציף נושאים שאפשר לדבר עליהם בכיף, בלי שזה מגיע אליך באופן דידקטי. משהו ויזואלי שמושך את העין, שמגיע ממקומות לא צפויים. נגיד רקדני 'בת שבע' בבר. אני אוהבת לנער אנשים מאזור הנוחות שלהם. החוויות הכי זכורות הן אלו שמעוררות, מסקרנות, אלו שאת לא מצפה להן. זה הרעיון. רציתי לחבר את עולם האמנות לכיף, להדגיש את המילה הנגשה, שהיא מילה גסה בממסד, במרחב האמנותי הגבוה, בעולם המוזאולוגיה והגלריות".


דבר אליי בעירום

לרגל יום האשה בשבוע הבא עובדת פוזנר על אירוע מיוחד, ויש למה לצפות אחרי שהאירוע האחרון שלה, Nude, naked, שהועלה בבר קן הקוקיה בדצמבר האחרון, עשה הרבה רעש. מדובר בפשטות באירוע אמנותי שבו הציגו כ־40 אמנים מתחומים שונים תצלומים, מיצגים, פסלים ופסלים חיים של אמנים שונים.

מתוך Nude, naked . עבודה של משי כהן. יח"צ


"זה התחיל מסטודנטית בבצלאל שהגיעה גם היא מעולם האוצרות. היא רצתה להרים תערוכה שעוסקת בעירום", מספרת פוזנר. ניסינו לייצר שיח שתהיה בן מן המבוכה, אבל שלא יגרום לרתיעה ולרצון ללכת אחורה. הבאתי אמנית מפרנקפורט שעסקה באוננות נשית. היא רצתה להציג אותה בתל אביב דווקא בגלל שלטענתה תל אביב הרבה פחות פתוחה מגרמניה. היא רצתה, כמוני, להציף שיח, נושא שלא יעבור חלק במקום שאינו רווי".

מתוך Nude, naked . צלם: תמיר דוידוב


ואיך היו התגובות?
"התגובות היו מרתקות. היו כל כך הרבה הדים לאפשרות לדבר על נשיות מנקודת מבט של כוח, של כיף, של עונג, אבל היו גם כמה הדים ושמרנות שהתגלו בעולם הקהילה התל אביבית האמנותית. הם אמרו שיש נושאים חשובים להתעסק בהם, ארגוני נשים אמרו שאני מציגה משהו שפוגע בנשים, שאני מציגה משהו על גבול הפורנו. כל הדבר הזה היה מעניין מאוד מבחינתי. לא באתי להתגונן. אני ראיתי בצילומים את המרכיב האסתטי היפה שלהם. אשה עשתה את סדרת הצילומים הזאת מנקודת הכוח והמבט שלה. הדברים נתפשים אחרת לגמרי כך. תארי לך מה היה קורה אם גבר היה עושה את זה".


היתה גם קבוצה של נשים וגברים עירומים שישבו סביב שולחן בתערוכה הזאת.
"נכון. זה היה רעיון של האמנית אפרת ועקנין שמרותקת לכיסא גלגלים. היא מתעסקת בנשיות ומיניות בהקשר של גוף נכה. אפרת רצתה לעשות מיצג שהוא כולו קז'ואל טוק על השאלה אם אפשר לייצר שיח זורם בזמן שאנשים עירומים. היא בחנה את זה בגוף העבודות שלה. בהתחלה היא רצתה שאחת לכמה זמן מישהו יביך אותך בכך שיופיע עירום מולה. בסוף עברנו לשולחן עגול כדי לייצר פסל חי בחלל עם שני כיסאות ריקים, כדי שאנשים יוכלו להצטרף. זה יצר אלמנט של מבוכה, הצצה וסקרנות. אנשים לא נסוגו אחורה, והתגובות היו מדהימות. היו כאלה שהתיישבו ואפילו הצטרפו והתפשטו, אלמנט של הפתעה שמייצר תגובות מפתיעות לא פחות. אני מרגישה שעשיתי את שלי".


איך נכנסת האנרגיה הנשית לעולם העשייה שלך בחיבור בין אמנות ובין הבליינות התל אביבית?
"באופן סטטיסטי גיליתי שהעידן הנוכחי שלנו מכיל מספר רב יותר של נשים. נורא מעניין להיות אשה בעידן שלנו היום. יש עשייה נשית חזקה מאוד בכל התחומים. משיחות שהיו לי עם אמניות עלתה הטענה שגברים התרגלו לכך שהם לא צריכים להתאמץ מדי כדי להוכיח את עצמם, בזמן שנשים נלחמו כדי להשיג זכויות, מקום. נראה שהגברים נשארו קצת מאחור. בלי להיכנס לשיח הפמיניסטי, כי אני לא אוהבת הגדרות, אני אשה שאוהבת גברים ומאמינה שהתכונות הנשיות שלנו חזקות מאוד. אנחנו מולטי טסקינג, אנחנו לא רוצות לוותר על שום דבר, יש לנו אמביציה גבוהה מאוד להצלחה, כי תמיד חובת ההוכחה עלינו. אני כל הזמן מוצאת שבתכנים של חיי הלילה שאני עוסקת בהם אני מוקפת בנשים מגניבות, יצירתיות, חזקות, שיש להן אמביציה לעשות ולשנות. כדי להיות אשה שפועלת בלילה, את צריכה גם לשמור על בסיס, על תחושה חזקה של ביטחון, ואני מרגישה בטוחה מאוד כאשה שמסתובבת ופועלת בלילה, אני מרגישה שאני יודעת לשמור על עצמי, ושיש אנשים טובים מאוד בלילה. אני שומרת על האינטואיציה החזקה שלי". 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו