כל פעם שאני מגיעה לקצה השביל שלי אני מתפלאה איך לא כל מי שיש לו חצי שעה בא לכאן.

× × ×

אני חיה עירונית. זה לא שאני לא אוהבת טבע, אבל בתוך החיים והמירוץ, השבילים שלי חקוקים פחות בסלע ויותר בווייז. כמו כולנו אני רוב הזמן נעה עם הקריין שמודיע שהוא "מחשב מסלול מחדש", מודיע ש"הגעת ליעד" או בין חיפוש חניה וחיפוש אחר החמש דקות האבודות שמפרידות בין לבוא באופן כרוני היסטרית מתנצלת ומאחרת ובין להגיע בנחת כי יצאתי בזמן.

× × ×

השביל שלי הוא שביל של אולי 500 מטר.
השביל שבין החניה ועד שאני רואה את הים.

השביל שלי. צילום: ליהיא לפיד


השביל שבמהלכו אני חווה את הרגע הזה שבו הלב מתרחב, הריאות מתמלאות אוויר ואני עוברת למצב צבירה נפשי אחר.
השביל שאחריו אני בים.

× × ×

בכל הערים שלאורך החוף, החיים מתנהלים בקו מקביל אל הים. וכמו קווים מקבילים - רוב הזמן החיים והים לא נפגשים.

גם עבור מי שהים נמצא מהם במרחק של גג שלושה רמזורים פלוס חניון - המעבר הזה דורש התגייסות. ומגבת. וכפכפים.

רובנו לא מגיעים לים כלל מלבד בשיא הקיץ, בחופשים, חגים או בסופי שבוע, כשהכל צפוף ודביק ומעיק והילדים מעצבנים וגם הולכים לאיבוד לשברירי דקות שלוקחים לך שנים מהחיים.
לא זה הים שאני מדברת עליו.

אני מדברת על הים של שאר השנה. הים של הסתיו והחורף, ושל תחילת האביב.

× × ×

במשך רוב ימות השנה מעטים האנשים שפוסעים בשביל שלי. בחורף ובסתיו אף אחד כמעט לא צועד בו. באביב מתחילים להיזכר בו אנשים. ובקיץ הוא כמו עוד כל כך הרבה שבילים אחרים, והקסם שלו אחר, רועש, צפוף, מזיע, אבל עדיין כשאני פוסעת בו, אני מתרגשת בכל פעם מחדש.

שביל הירידה לים.
השביל הזה שבתחילתו העין רואה רק אספלט, מכוניות, והראש עדיין בסלולרי, בסידורים, בדברים שלא סיימתי, בעצבים על החניון, ואז הוא פתאום נפרש מולי. בכל תפארתו.
הים.

× × ×

אני אוהבת את השביל הזה בגלל הרגע הזה. רגע הקסם הזה שבמהלך הצעידה על השביל פתאום הוא מולך - הכחול הגדול והאינסופי הזה שמגיע עד האופק. והוא שם, עצום וענק, לעתים סוער ולעתים שקט, יפה כל כך, ומשתיק את כל מהומת החיים.

והרגע הזה שבו אני צועדת בשביל, מטמינה את הסלולרי בתיק, לוקחת נשימה עמוקה ונושמת לעומק הריאות את האוויר המלוח, הוא הרגע שמפריד עבורי בין הרעש והשקט.

בין להיות עם כולם ובשביל כולם - ובין להיות איתי.
בקצה השביל הזה אני עם עצמי.

זה המקום בו חוזר לי השקט. בו אני מצליחה לחשוב. להקשיב.
להקשיב ללב שלי.

× × ×

כשהילדים היו קטנים הייתי מנסה לקחת אותם איתי, אבל ים עם ילדים זה לא אותו הים כמו עם עצמך.

ולמדתי ללכת לבד. או עם חברה. או עם האיש שלי. ושם תמיד ההרגשה היא כאילו המחשבות בהירות יותר. והשיחות עמוקות יותר.

× × ×

בקצה השביל שלי נפרש מולי הכחול הגדול הזה שמזכיר לי שאני לא כזו חשובה. שהחיים והזמן חזקים מהכל. שהבעיות שלי ילכו וישובו כמו גלים. פעם ככה ופעם ככה. ואני לא תמיד אוכל לשלוט, למעשה מעט פעמים אצליח לקבוע מה יהיה. כי הדברים גדולים ממני, מאיתנו.

בקצה השביל שלי, שעליו אני צועדת לבדי, מחכה לי איזו אמת נקייה.

× × ×

גם השבוע ברגע השקיעה, כשהשמים נצבעו אדום, הייתי שם כמעט לבד חוץ מכמה תיירים, זוג זקנים, כמה צועדים ורצים עם אוזניות וכמה גולשים.

ושוב לא הבנתי, כמו שאני אף פעם לא מבינה, איך לא כל המדינה מגיעה לכאן.
איך לא כולם באים לקחת פה נשימה עמוקה מהאוויר, ולחזור לפרופורציות.

× × ×

וכל פעם כשאני יורדת בשביל שלי, הלב שלי נפתח.
וכל פעם אני מבינה שאני צריכה לבוא לכאן יותר.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו