כל רווקה יודעת שלהגיע לגיל מסויים, לא משנה איזה - גובה תגובות של החברה. אותה חברה שמדרבנת אותנו ללכת בדרכנו, לפעול לפי צו ליבנו, לעשות מה שמתחשק לנו באותו רגע כי חיים רק פעם אחת ולהגשים את עצמנו, זה הכי חשוב! אה, וגם להתחתן. או לפחות להיות בזוגיות.

אז גם עליי לא פסחו התגובות האלה. אבל אני רוצה דווקא להאיר נקודה אחרת. התגובות פחות מזיזות לי, יותר מעניין אותי מה עומד מאחוריהן. למה הן מופיעות, למה כל כך חשוב לכם (ולהם, ולנו) לדאוג לשלמות הזוגיות והמשפחתית שלי, כשאנחנו בכלל לא מכירים?

אפשר היה לחשוב שיש כאן איזו דאגה קולקטיבית שמא העם היהודי פתאום ייגמר או יתבולל חלילה, סתם אהבת חינם ורצון שיהיה לכולן (ולכולם) טוב, ואפילו סקרנות ילדית. התעניינות גרידא. ללא כוונות רווח. ט.ל.ח. אבל יש לי תחושה כזו, בלתי מוסברת, שזה לא ממש ככה. נדמה לי שאיפשהו בין ההתלהבות מהשידוך הפוטנציאלי שיש לכם להכיר לי לבין הדאגה ההו כה מייסרת – באמת! – יש איזה שהוא חוסר סיפוק עצמי. אולי רצון שאהיה כמוכם, כדי שיהיו עוד כאלה ולא תהיו לבד. רוצים להיות לבד? בואו, מגניב פה. מבטיחה שלא אשפוט.

אולי אתם לא מממשים פנטזיה (תנסו, כדאי לכם, זה כיף), אולי אתם בכלל לא נמצאים עם מי שאתם באמת רוצים. אולי אתם כועסים ואולי הקדמתם להתחתן מדי ועכשיו כבר מאוחר לסגת – אולי מיליון סיבות. הדבר הבטוח היחיד הוא שאתם, איפשהו, בתוך תוככם גם בלי שתודו – רוצים לשאוב אותי לעולם הזה שלכם. למה? כדי שאתם תהפכו למצב הנורמלי ואני לפתולוגיה הזוגית. ואולי זה הפוך? אולי אני בעצם פועלת לפי החוקים ועושה את מה שצריך, ומה שאתם עושים הוא חתרני מדי, מעיז, לא מודע לזמן שמתקתק לו ולא מתחשב בהליך החיים הטבעי?

אילוסטרציה. צילום: freepik

אבל פינטוז לחוד וחיים לחוד, בואו נדבר רגע על ה"איך" של הדברים שלכם: המסרים המבולבלים שאתם שותלים בתודעת הרווקות שלנו סותרים לחלוטין, וקצת קשה לעקוב ככה. אז לצאת לדייט עם גרוש בן 45 כי אין לו ילדים, או להבין שמה אני צריכה את זה בכלל, כי אני 'צעירה'? להתחתן או לחכות כי למה אני ממהרת, יש עוד עולם שלם לחוות? להתרגל לעקבים (ועדיף כבר אתמול) או לקבל בהכנעה את עובדת מטר החמישים שאני ולחיות איתה כי קבלה עצמית זה השחור החדש?

אני באמת לא מצליחה להבין. בואו ניסגר על זה שאת מימוש הפנטזיות שלכם על עצמכם ובאשר אליכם – תעשו לבד בבית. עזבו אותי מזה. תניחו לי. כשאני אתחתן, אתם הראשונים שתוזמנו, יחד עם עוד כמה מיליונים שלא נעים לא להזמין כי כמה הם דאגו, יא אללה. בחיי שזה רק מדאגה!

אז אני מודה על הדאגה, על השידוכים, על ההצעות ועל המחמאות. על ההתעקשות הזו על עקבים למרות שזה השטן בהתגלמותו, והקבלה שלכם את העובדה שזה לא יקרה. על ההסכמה הגורפת עם "תנו לי לחיות את חיי בשקט" שלי כי אתם באמת רוצים בטובתי ואז מה אם טובתי נמצאת במרחק 20 דקות נסיעה סך הכל והיא אחלה גבר - ערכית, מוסרית, נראית טוב לגילה ועוד שלל מחמאות.

הנה הצעה: אולי, ממש במקרה, בלי שנשים לב, נחזור להבין שאין פתרון נכון אחד, אין צורת חיים אחת נכונה ובטח שלא צריך להקריב עבורה, אין מסע מסויים לכולנו אלא דרכים שונות וזוגיות היא דבר כל כך גמיש ואישי, ואולי - באמת מכל הלב שלי - הלוואי שנבין ששום, אבל שום זוגיות לא שווה את סבל העקבים. גם אם הוא ממש מציאה.

לעמוד הפייסבוק של גל יונה, וגם לבלוג